מומחה הכשרות הרב יוחנן רייכמן מגיש לציבור שומרי משמרת הכשרות המקפיד על טהרת השולחן היהודי סיפור מרתק סביב העוגה הקדושה דרמה הלכתית שהתרחשה בחול המועד סוכות.
ימי חול המועד סוכות.
ירושלים לבשה חג. המוני בית ישראל עלו אל העיר העתיקה, וריח של חג, קדושה ושמחה מילא את הרחובות. בין העולים היה גם רבו המובהק של אחד מבעלי המאפיות, יהודי ירא שמים, שביקש להכין דבר מאפה מיוחד לכבוד מורו ורבו, שעלה לירושלים לקיים את מצוות העלייה לרגל ולהתפלל בכותל המערבי.
עוד באתר:
הוא החליט להכין עבור רבו עוגה מיוחדת, מעשה ידיו, לכבוד ביקור החג שרבו עתיד לערוך בביתו.
כאשר עלה הרב לביתו של בעל המאפיה לביקור חג. נכנס אל הסוכה, יחד עם רבו, ושוחח עמו בדברי תורה ובענייני החג.
ואז, כבדרך אגב, סיפר לרבו על העוגה שהכין.
אלא שבתוך סיפורו הסתתר פרט קטן, שלפתע הפך את כל התמונה.
כדי להכין את העוגה, השתמש ביין שהיה תלוי בסוכה כקישוט “נוי סוכה”.
הרב השתתק.
לרגע נדמה היה שהשמחה הגדולה של החג נעצרה.
לאחר מחשבה אמר לו רבו:
“לכאורה, העוגה אסורה באכילה.”
הבעלים נבהל. הרי לא מדובר היה במאכל שהוכן בזדון, אלא בעוגה שהכין לכבוד רבו, מתוך שמחת החג. הוא כלל לא העלה על דעתו שהיין התלוי בסוכה עלול להיות אסור בשימוש.
אך רבו לא הכריע את הדברים באופן סופי.
“לך אצל חכם ותברר את הדבר.”
וכך יצא היהודי מן הסוכה, כששאלה אחת מטרידה אותו:
האם העוגה שהוכנה לכבוד החג, ובתוכה יין שהיה לנוי סוכה, אכן נאסרה באכילה?
הוא פנה לבית ההוראה.
ומה שנראה בתחילה כשאלה פשוטה על עוגה הפך עד מהרה לריתחא דאורייתא של ממש.
היין שהיה תלוי בסוכה
נקודת המוצא הייתה ברורה:
יין שהוקצה להיות נוי סוכה, נאסר בהנאה במשך ימי החג, כדין תשמישי מצווה שהוקצו למצוותם, כמבואר בשולחן ערוך, אורח חיים סימן תרל”ח סעיף ב’.
החריג הוא כאשר האדם התנה מראש, בשעת תליית הנוי, ואמר:
“איני בודל מהם כל בין השמשות.”
במקרה כזה, ניתן להשתמש בהם גם במהלך החג בהתאם לתנאי שהתנה.
אבל כאן לא נעשה תנאי כזה.
נמצא שהיין שבו השתמש בעל המאפייה היה, בשעת השימוש, יין שהוקצה לנוי סוכה ואסור בהנאה.
ומכאן נולדה השאלה הבאה:
אולי בכל זאת היין בטל בתוך העוגה?
הרי כמות היין הייתה קטנה, ובמרכיבי העוגה היו לכאורה פי שישים כנגדו.
לכאורה יש כאן מקום לומר: בטל בשישים.
אלא שכאן נכנס לתמונה דין אחר, חמור יותר:
דבר שיש לו מתירין
כאשר מדובר בדבר שיש לו היתר לאחר זמן אין אומרים בו בדרך כלל “בטל בשישים”.
וזה בדיוק המקרה כאן.
אילוסטרציה צילום: pixabay.
שהרי העוגה אינה אסורה לעולם.
לאחר שיעברו ימי החג, שוב יהיה מותר ליהנות מן היין, וממילא הבעיה תחלוף.
לכן, גם אם לכאורה יש בעוגה שישים כנגד היין, אין בכך לבדו כדי להתיר את העוגה.
אך עדיין נשאר פתח לדיון:
הרי מדובר ביין, ואילו שאר מרכיבי העוגה אינם יין. ואם כן, לכאורה מדובר במין בשאינו מינו, ובזה לא אומרים דבר שיש לו מתירין וכן מתבטל בשישים.
וכאן הגיע הדיון לטונים גבוהים היין נחשב כאן “מין במינו” עם העוגה! פסק אחד הרבנים.
כמים ומלח שבעיסה שבאים לתקן.
והביאור הוא שכאשר דבר אסור הוכנס למאכל לא רק כחומר זר, אלא כחומר שנועד לתקן את המאכל, להטעימו או להשביחו, הוא מקבל מעמד הלכתי שונה.
במקרים כאלה, אין לראות בו סתם תוספת מקרית שנפלה לתוך המאכל.
היין היה חלק מתהליך הכנת העוגה.
בעל המאפייה לא שפך את היין לתוך העוגה במקרה.
הוא בחר דווקא ביין הזה והשתמש בו בכוונה כחלק מהכנת העוגה.
נמצא שהיין לא “נפל” לעוגה מאליו.
הוא הוכנס לתוכה מתוך כוונה לתקן ולהשביח את המאכל.
וזהו בדיוק היסוד שהובא בשם הבית מאיר, על דברי הש”ך ביורה דעה סימן צ”ח סק”ו: כאשר דבר מסוים בא לתקן את המאכל יש משמעות לכך שהכניסו אותו בכוונה על מנת לתת טעם, ולא מדובר בדבר שנפל למאכל באקראי.
אבל הוא הרי לא ידע!
כאן התעוררה השאלה האחרונה, ואולי האנושית מכולן.
היהודי הרי לא ידע שהיין אסור.
הוא לא התכוון ליהנות מאיסור.
לא הייתה כאן זדון. לא הייתה כאן התחכמות. להפך הוא ביקש להכין עוגה לכבוד רבו לכבוד החג.
אולי ניתן לצרף את חוסר הידיעה ולומר שהיין אינו מקבל דין של דבר שנועד לתקן את המאכל?
אלא שגם טענה זו לא עמדה.
משום שהשאלה איננה רק מה ידע האדם על מעמדו ההלכתי של היין, אלא כיצד השתמש בו בפועל.
הוא ידע שהוא משתמש ביין.
הוא בחר דווקא ביין הזה.
והוא הכניס אותו לעוגה בכוונה, כדי להוסיף לה טעם ולשפר אותה.
העובדה שלא ידע שהיין אסור אינה הופכת את השימוש בו למקרי.
מבחינת המציאות הוא רצה שהיין יהיה חלק מהעוגה.
ולכן אין לראות בו דבר שנפל מאליו וניתן לבטלו בקלות.
ההכרעה
לאחר כל הצדדים, הוכרעה השאלה לחומרא:
אין להתיר את העוגה באכילה במהלך החג.
היין היה נוי סוכה שהוקצה למצוותו ולא נעשה בו תנאי של “איני בודל מהם כל בין השמשות”.
ממילא הוא אסור בהנאה במהלך החג.
אף שיש בעוגה שישים כנגד היין, אין בכך להתירה, משום שמדובר בדבר שיש לו מתירין שהרי לאחר החג האיסור יפקע.
ומעמדו ההלכתי כמין במינו משום שבא לתקן.
ומכיוון שהיין הוכנס לעוגה בכוונה כדי לתקנה ולהטעימה, אין לראות בו תערובת מקרית שניתן להתיר מכוח הביטול.
ואף העובדה שבעל המאפייה לא ידע שהיין אסור אינה משנה את אופן השימוש בו: הוא בחר ביין מרצונו והשתמש בו בכוונה כחלק ממתכון העוגה.
העוגה שהוכנה במסירות לכבוד הרב, דווקא היא נאלצה להישאר מחוץ לתפריט.
במקום אותה עוגה מיוחדת, הובא לפני הרב כיבוד אחר.
אולי פחות “קדוש”.
אולי פחות חגיגי.
אבל דבר אחד היה בו בוודאות:
הוא היה מותר באכילה.
קישור ל"חדר הוראתי" – שאלות ובירורים, מידע והתייעצות, בתחום "כשרות המטבח היהודי ומוצרי המזון בעידן הטכנולוגי".
