קדושה בצלחת: למה קרא הרמב"ם לספר על מאכלות אסורות "ספר קדושה"?
היום מסיימים עשרות אלפי לומדי הרמב"ם היומי, במסלול פרק אחד ליום, את הלכות איסורי ביאה, ומחר בבוקר הם פותחים את הלכות מאכלות אסורות. שני הנושאים האלה, הם בדיוק מה שהרמב"ם בחר לקרוא לו "קדושה". מדוע? ואיך זה נוגע לחיים שלנו?
השרוכים של המגיד
עוד באתר:
רבי לייב שרה'ס היה מתלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש. הוא היה נוהג לנדוד ממקום למקום, ולעסוק בפדיון שבויים.
על הנסיעות שלו למזריטש הוא נהג לומר שלא נסע לשם כדי לשמוע את תורתו של המגיד, אלא כדי לראות איך הוא שורך את נעליו.
והטעם: כל מה שצדיק עושה, הוא לימוד.
נוסעים אל אחד מגדולי הדור, ומסתכלים דווקא על השרוכים? כן. אצל אדם קדוש גם המעשים הפשוטים ביותר, אלה שאיש אינו טורח לשים לב אליהם, הם שיעור.
וזה בדיוק העניין שאנחנו לומדים בימים אלה.
קדושה? דווקא כאן?
מי שפותח את הרמב"ם בספר החמישי, "ספר קדושה", מצפה אולי להלכות תפילה, לימוד תורה, דברים שמתקשרים בראש שלנו אינטואיטיבית לדבקות ורוממות. אבל הספר כולל שלושה חלקים: הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות והלכות שחיטה. דיני משפחה ודיני כשרות.
זו "קדושה"?! הלכות על חלב ובשר, על תולעים בירקות ועל סימני בהמה טהורה?
הרמב"ם עצמו מסביר זאת בהקדמה למשנה תורה, כשהוא מונה את ספרי החיבור:
"ספר חמישי. אכלול בו מצוות של ביאות אסורות, ומצוות של מאכלות אסורות, לפי שבשני עניינים האלו קידשנו המקום והבדילנו מן האומות בעריות ובמאכלות אסורות, ובשניהם נאמר 'ואבדיל אתכם מן העמים', 'אשר הבדלתי אתכם מן העמים'. וקראתי שם ספר זה ספר קדושה".
ובתורה עצמה, מיד בסוף פרשת העריות שבפרשת קדושים, נאמר (ויקרא כ, כה-כו): "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה... והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדל אתכם מן העמים להיות לי". השולחן וקדושת הבית נאמרו כאן יחד, בפסוקים סמוכים, ושניהם נקראו בשם קדושה.
וגם רש"י, על הפסוק "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב), מפרש: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה".
קדושה בתוך החיים
הרב יהושע ויצמן מעמיק בשאלה ואומר כך: אכילה וחיי משפחה הם דברים שבהם אנו שותפים לכל אומות העולם, ולמעשה לכל יצור חי. כולם אוכלים, כולם מקימים משפחה. ההבדלה, אם כן, אינה במעשה עצמו, אלא באופן שבו יהודי עושה אותו.
מכאן, כפי שמבאר הרב ויצמן, שהקדושה אינה בריחה מן הגוף ומן העולם. האדם הקדוש עושה בקדושה את כל מעשיו, גם את הגשמיים ביותר: האכילה וחיי המשפחה.
לכך מביא הרב ויצמן סמך מדברי הרמח"ל ב"מסילת ישרים" (פרק כו), בשער הקדושה: "האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש". הצדיקים הדבקים בבוראם, כותב הרמח"ל, הם כמקדש וכמזבח, "וכן אמרו (רש"י בראשית ז): הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש", והמאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי המזבח.
אותה אכילה עצמה יכולה להיות מעשה בהמי, ויכולה להיות עבודת המקדש. ההבדל הוא מי אוכל ואיך. זו אמנם המדרגה העליונה שב"מסילת ישרים", אבל הכיוון שהיא מלמדת אותנו, השאיפה הנשגבה הזו - שייכת לכל אחד.
העצה שבהלכה האחרונה
היום, בפרק האחרון של הלכות איסורי ביאה (פרק כב), הרמב"ם מגיע לשאלה המעשית: איך שומרים על הקדושה הזו? הוא כותב שאין דבר בתורה כולה שקשה לרוב העם לפרוש ממנו כמו הנושא הזה. ואז, בהלכה האחרונה, הוא נותן עצה אחת:
"יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה."
"בלב פנוי". הסכנה היא הריק. לב שמלא בתורה, הוא לב שיש בו פחות מקום לדברים אחרים.
נהג שלומד שלושה פרקים ברמב"ם היומי בין הנסיעות, עורך דין שלומד את "משנה תורה" בדרך לבית המשפט ומנהל חשבונות שקורא את הפרק לפני מנחה - ממלאים את הלב בחכמה, ומקבלים כוח לשמור על קדושתם.
השורה התחתונה: השרוכים שלך
מחר מתחילים את הלכות מאכלות אסורות. מי שימשיך ללמוד יגלה שהרמב"ם חותם גם את ההלכות האלה (בסוף פרק יז, בהלכות "בל תשקצו") באותה נקודה: "וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו", ומביא את הפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני".
כלומר, הקדושה אינה מחכה לנו רק בבית המדרש. היא מחכה גם במטבח, גם בסלון ובעצם בכל חדר בבית.
רבי לייב שרה'ס נסע עד מזריטש כדי לראות איך שורכים נעליים. ספר קדושה מזמין כל אחד מאיתנו לשאול שאלה דומה על עצמו: לא "איך אני מתפלל ביום כיפור?", אלא "איך אני אוכל ביום שלישי בצהריים?", "מה אני מכניס לפה?", "מה אני מכניס לעיניים?"
קדושה אמיתית לא נמדדת רק ברגעים הגדולים. היא נמדדת ברגעים הקטנים, החוזרים, היומיומיים. ומי שרוצה ללמוד איך לחיות כך, יכול להתחיל בצעד קטן וקבוע: שלושה פרקים, או פרק אחד ברמב"ם היומי, כל יום, ביחד עם כל עם ישראל.
