בפרשת תולדות מתארת התורה את תפילתו של יצחק אבינו על אשתו רבקה, שהייתה עקרה: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". רש"י מפרש את המילה "ויעתר": "הרבה והפציר בתפילה". כלומר, יצחק לא הסתפק בתפילה אחת, אלא המשיך להרבות בתפילות גם כאשר לא נענה בתחילה.
הנהגה זו מופיעה גם בגמרא במסכת ברכות: "ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל", כדברי הפסוק: "קווה אל ה', חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'". לכאורה, מדובר בהנהגה הפוכה ממה שמקובל ביחסים שבין בני אדם: כאשר אדם מבקש דבר מחברו ונתקל בסירוב, לא תמיד נעים לו לחזור ולבקש פעם נוספת. אולם כשמדובר בתפילה לקדוש ברוך הוא, חז"ל דווקא מורים לאדם לשוב ולהתפלל, גם לאחר שלא נענה.
הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל מבאר את שורש ההבדל: בקשה מאדם בשר ודם אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת הדבר שאותו מבקשים. כאשר הצד השני מסרב, ובפרט כאשר הוא מתנגד לבקשה באופן ברור, תחושת אי הנעימות גוברת. לעומת זאת, בתפילה לקדוש ברוך הוא הבקשה עצמה היא ערך ומעלה. היא אינה רק אמצעי לקבלת המבוקש, אלא פעולה בעלת משמעות רוחנית בפני עצמה, וכל תוספת תפילה רצויה ומבורכת, ואף מעמיקה את הקשר בין האדם לבוראו.
עוד באתר:
יתרה מזו, לעיתים הקדוש ברוך הוא רוצה מלכתחילה בריבוי התפילות, כפי שמובא בדברי חז"ל שהקדוש ברוך הוא מתאווה לשמוע את תפילת הצדיקים. ככל שהאדם מרבה בתפילה, הוא מבטא את דבקותו בה'. רבנו בחיי עומד על סדר המילים בפסוק: תחילה נאמר "ויעתר יצחק", ורק לאחר מכן "כי עקרה היא'". לומר שהקדוש ברוך הוא היה חפץ תחילה לשמוע את ריבוי תפילותיו של יצחק, ורק אחר כך נענתה תפילתו.
בגמרא במסכת סוכה, דף י"ד, נדרש הביטוי "ויעתר" מלשון "עתר" - מעדר ההופך את התבואה. כך גם תפילתם של הצדיקים הופכת את הדינים, ובכוחה לשנות את הטבע. הקדוש ברוך הוא אוהב לשמוע תפילות כאלה, כפי שאומרים בהלל: "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה'".
האזינו לווארט והשירים מתוך התוכנית 'שעתיים לשבת' ב'קול חי מיוזיק':
