הכנסת החדשה, והדרמה שמתחוללת בתוכנו
תסתכלו לרגע על הכנסת החדשה, איזה מחזה מדהים,
ימין ושמאל, חרדים וחילונים, יהודים וערבים, אנשים עם תפיסות עולם שונות לחלוטין, לפעמים אפילו מנוגדות,
כולם נמצאים תחת קורת גג אחת,
ואתם יודעים מה הדבר המדהים באמת?
גם בתוכנו יש כנסת כזאת, ואולי אפילו סוערת הרבה יותר,
לפעמים אני מלאך, ולפעמים אני לא סובל את עצמי
יש בתוכי אדם שמח, צוחק, אוהב ומפרגן,
ויש בתוכי גם אדם כועס, מקנא, פוחד, עצוב, ולפעמים אפילו רוצה לצרוח על כל העולם,
לפעמים אני מרגיש טלית שכולה תכלת, ולפעמים שחור משחור,
ולפעמים שני הקולות האלה צועקים בתוכי באותו רגע ממש,
אז מי מהם הוא אני האמיתי?
התשובה עשויה להפתיע אתכם,
כולם אני, אבל אף אחד מהם הוא לא כל מי שאני.
עוד באתר:
הטעות שהופכת את הנפש לשדה קרב
רבים מאיתנו מנהלים מלחמה בלתי פוסקת בתוך עצמם,
אנחנו מוכנים לקבל את החלק השמח, אבל מתביישים בחלק המקנא,
אוהבים את עצמנו כשאנחנו מפרגנים, אבל נבהלים כשמתעוררת בנו שנאה,
וכשאנחנו כועסים, אנחנו מנסים לגרש את הכעס, כשאנחנו פוחדים, אנחנו נלחמים בפחד,
אבל תחשבו לרגע על כנסת שבה הקואליציה מחליטה שהאופוזיציה פשוט לא קיימת,
האם המחלוקות ייעלמו, או שהמלחמה רק תחריף?
גם בנפש שלנו, חלק שלא מקבל מקום לא בהכרח נעלם, לפעמים הוא פשוט מתחיל לצעוק חזק יותר,
לא כל קול צריך לקבל את השלטון
וכאן מגיע ההבדל הדרמטי בין לתת מקום לרגש לבין לתת לו לנהל אותנו,
מותר לי לכעוס, אבל הכעס לא חייב להחליט מה אעשה,
מותר לי לקנא, אבל הקנאה לא צריכה לנהל את מערכות היחסים שלי,
מותר לי לפחד, אבל הפחד לא חייב לבחור במקומי,
הרגשות שלי זכאים למקום, אבל הם לא חייבים לקבל את ההגה,
וזו בדיוק המובחנות, היכולת להקשיב לכל הקולות שבתוכי, בלי להיות עבד של אף אחד מהם,
אולי הגיע הזמן להפסיק להילחם בעצמנו
אנחנו לא צריכים נפש שיש בה רק שמחה, רק אהבה, רק ביטחון ורק פרגון,
אנחנו צריכים נפש שיש בה מקום לאדם השלם שאנחנו,
עם האור והחושך, עם החוזקות והחולשות, עם כל הסתירות האנושיות שלנו,
כי שלמות נפשית היא לא מצב שבו כל הקולות מסכימים, אלא מצב שבו גם כשהם לא מסכימים, אני עדיין יכול להנהיג את עצמי,
ואולי זו המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו,
להפסיק לנסות לסגור את האופוזיציה שבתוכנו, ולהתחיל ללמוד איך מנהיגים כנסת שלמה.
