וארבעה צומות הם: צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי. צום הרביעי הוא חל בחודש הרביעי, דהיינו בתמוז. 10 דברים שרציתם לדעת על צום השבעה עשר בתמוז.
א. בספר ירמיהו (פרק ל"ט פסוק ב') נאמר: "בעשתי עשרה שנה לצדקיהו, בחודש הרביעי, בתשעה לחודש הובקעה העיר". בירמיהו פרק נ"ב, פסוק ז' נאמר: "בחודש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ.
ב. התלמוד הירושלמי מדגיש כי גם בימי בית ראשון וגם בתקופת בית שני נפרצו חומות ירושלים בי"ז תמוז. ולגבי התאריך שצוין בירמיהו הטענה היא – כי עקב הרעב והמצב הקשה שבמצור על העיר (מאז י' בטבת) התבלבלו בספירה.
עוד באתר:
ג. המשנה במסכת תענית (פרק ד' משנה ו') אומרת: "חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז ומישה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל וכו'".
ד. על פי המסורה, בנו בני ישראל את עגל הזהב בט"ז בתמוז. למחרת היום ירד משה מהר סיני ובידיו לוחות הברית. כשראה משה את מעשה העגל שיבר את הלוחות, התאריך: י"ז בתמוז.
ה. המשנה כותבת כי בי"ז בתמוז בוטל קורבן התמיד. בכל יום ויום היו מקריבים בבית מקדשנו שני כבשים, האחד בבוקרו של יום והשני בערב. הקרבת קורבן התמיד לא פסקה בתקופת המצור על ירושלים. יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו) בספרו "קדמוניות היהודים" מספר כי ביום שנבקעה חומת ירושלים בי"ז תמוז, נקראו גם כל הכהנים להילחם ולא נשאר כהן טהור להקריב את קורבן התמיד.
ו. האגדה התלמודית מספרת (גם יוסף בן מתתיהו מספר סיפור זה), כי בעת המצור על ירושלים הייתה מלחמת האחים החשמונאים הורקנוס השני כנגד אריסטובולוס השני. האחד היה בכוחות הצרים והשני בתוך חומות העיר. למרות המלחמה ביניהם, היה מוסכם כי בכל יום ישלשלו הנצורים סלבלה ובה כסף ובתמורה היה מעלים בחזרה שני כבשים לצורך הקרבת קורבן התמיד. הסיפור ממשיך כי זקן יווני הציע להעלות בסלסלה חזיר, במטרה לשבור רוחם של הנצורים. האגדה ממשיכה ומספרת כי כשהעלו את החזיר – במקום הכבשים, נעץ החזיר את ציפורניו בחומה ו"הזדעזעה הארץ ארבע אמות פרסה ". מזעזוע זה נבקעה החומה והופסקה הקרבת קורבן התמיד.
ז. היה זה טיטוס, המפקד העליון של הצבא הרומי בארץ ישראל, שצר על ירושלים. המצור שלו החל בחודש ניסן (שנת 70 למנינם). ובשבעה עשר בתמוז הצליחו כוחותיו לפרוץ החומה ולמעשה נפתחה הדרך לחורבן בית שני. פריצה זו הייתה בי"ז תמוז. כפי שציינו לעיל התלמוד הירושלמי (מסכת תענית פרק ד' הלכה ה') מציין כי ירמיהו הנביא טעה בתאריך שכתב בגלל בלבול הימים בימי המצור הקשה.
ח. "שריפת התורה בידי אפוסטומוס". סיפור מעשה זה מופיע בספר החשמונאים הראשון פרק א' נ"ו. שם כתוב: "וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש". השאלה הידועה היא מיהו אותו אפוסטומוס?, יש הסוברים כי היה זה כינויו של הנציב הרומי בארץ ישראל. איכא דאמרי כי היה זה כינויו של טיטוס עצמו או של אדריאנוס קיסר רומי. יש המזכירים את שמו אפיפנס (אנטיוכוס נקרא אפיפנס וכן תלמי מלך מצרים). ההנהגה הרומית החליטה לשרוף את ספר התורה כי האמינו כי ללא הספר המקודש לא יוכל עם ישראל להתקיים.
ט. "והעמיד צלם בהיכל". גם במקרה זה ידעו הרומים כי הכנסת פסל של עבודה זרה לבית מקדשנו, היא כהרס המקדש. האם גם העמדת הצלם מיוחסת לאפסטומוס? כאן מעניינת גירסת התלמוד הירושלמי, המסתמך על האמור בספר דברי הימים ב' (פרק ל"ג פסוק ז'): "וישם את פסל הסמל אשר עשה בבית האלוקים אשר אמר אלוקים אל דוד ואל שלמה בנו, בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם" שם מסופר כי מי שהעמיד את הפסל היה מנשה מלך יהודה.
י. חכמנו קבוע את צום י"ז בתמוז לזכר הבקעת החומה שהייתה ההתחלה לתהליך חורבן הבית. הקלו חז"ל בצום י"ז בתמוז (כמו בצום גדליה ובעשרה בטבת) ותחילתו מתחילת היום דהיינו לפני עלות השחר (ולא בלילה שלפניו). הקלות רבות יש ביום צום זה בעיקר לגבי חולים, נשים מעוברות ונשים מיניקות. גם הפטורים מצום י"ז בתמוז חייבים להקפיד שלא לאכול ולשתות ממאכלים משובחים אלא אך ורק כדי הצורך.
גם את הקטנים, הפטורים מצום זה, כדאי לחנך שיסתפקו בכדי קיום גופם, כדי שיתחנכו להתאבל עם הציבור. למרות שיום זה מותר ברחיצה, בסיכה ובנעילת הסנדל, אם בעל נפש הוא, יחמיר ברחיצה ובסיכה. בתפילת שחרית קוראים "ויחל" וכן בתפילת המנחה.
בתפילת העמידה אומרים "עננו" בתפילת שומע תפילה (עדות המזרח בתפילות שחרית ומנחה והאשכנזים רק במנחה. הגמרא במסכת ראש השנה (דף י"ח עמוד ב') אומרת: דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. קרי להו "צום" וקרי להו "ששון ושמחה, בזמן שיש שלום-יהיו לששון ולשמחה אין שלום-צום. נישא תפילה כי השלום יגיע במהרה יחד עם משיח צדקנו ואז-ששון ושמחה במקום הצום. אכי"ר.
