דוד ועוזי מדברים יהודית • למה צמים כבר 1,949 שנה? // מיוחד

ליל תשעה באב. ירושלים, הרובע היהודי. מרפסת המשקיפה לכותל.

"אלפיים שנה! אלפיים שנה אתם בוכים!!!" הזדעק עוזי בפליאה. "תראה דוד, אתה יודע שאני מעריך אותך כאדם חכם, ריאלי, דווקא בגלל זה אני תמה, אפילו על הורים לא מתאבלים כל כך הרבה זמן, ואתם, בגלל איזה מבנה יפה כמה שיהיה, ועצום ככל שיהיה, שחרב לפני אלפיים שנה, בוכים? צמים? אני מביט על האנשים מולנו, הנוהרים לכותל, רציניים, בקושי מדברים, הולכים בקושי עם נעלי בית… ומה יש לכם שם, בכותל? די! הגענו לארץ, תראה, אמנם זה לא ממש "הר הבית בידנו", אך איזו מדינה יש לנו! אפילו אתם, לומדים תורה, מקיימים מצוות, אף אחד לא מכריח אתכם לנהוג אחרת… באמת, באמת לא מבין!!!"

"תשמע עוזי", ענה דוד, "הפליאה שלך מובנת – בתור מי שלא מכיר את עומק העניין, אך תרשה לי, דווקא משום שאני אדם ריאלי. ואם כבר הזכרת אבל על הורים: אם אדם היה יודע שהוריו שאהב אותם אהבה עזה, נפטרו מעגמת נפש, בגלל שאחיו שהתנהגו ממש כמו שהוא מתנהג רע כעת, ויתרה מכך, אם יש לו ידיעה שהוריו יכולים כל רגע לקום לתחיה, ולשוב לביתם, אם רק הוא ואחיו היו נוהגים בדרך הנכונה. תוסיף על כך, שמאז שהוריו נפטרו, חייו אינם אותם חיים. הם חסרים תחושת אהבה, שמחה. האם אותו אדם לא היה מתאבל קשות, לפחות ביום השנה לפטירתם, האם לא היה מייסר עצמו על אחריותו למצב הנורא שלו עצמו ובגללו וחושב כיצד לשפר את מעשיו? אנו מרגישים ממש כך!!!"

"הי הי, נסחפת! אתה באמת חושב כך?"

"תן לי שלוש דקות", ביקש דוד, "אני בטוח שבסוף תבין, זה נוגע אליך ממש כמו אלי. קצת רקע:

 בתשעה באב קרו לנו חמשה דברים קשים: נגזר על אבותינו, דור המדבר כמעט כולו, שלא יכנסו לארץ ישראל אלא ימותו במדבר. חרב בית המקדש הראשון, ובית המקדש השני, מאות אלפים נהרגו שם, מאות אלפים נלקחו בשבי, נמכרו לעבדות. גם נפלה העיר הגדולה ביתר בידי הרומאים, ונהרגו בה עשרות אלפים, ובר כוכבא, המנהיג הגדול. באירוע זה נסתם הגולל על התקווה להחזיר את המלוכה לעם ישראל, ולהקים מחדש את המדינה. עם ישראל החל את הגלות המרה של אלפיים שנה. וטורנוסרופוס הרשע – ממלכי רומי, חרש את מתחם בית המקדש, כדי לאבד ולבזות את הנותר מהקדוש ביותר לכל יהודי. יום זה הוא גם אבל על מיליוני היהודים שנהרגו במיתות אכזריות בימי החורבן, ממש שואה. לא בכדי 'זכה' יום זה להיקרא בפי חכמינו: 'יום המוכן לפורענות'."

דוד השתתק, נאנח אנחה כבדה, ההתרגשות ניכרה בפניו. עוזי התבונן בו בציפייה להמשך הדברים, נכון שהתחיל לחוש שהעסק מורכב יותר משחשב, אך עדיין לא נחה דעתו. בכל זאת, אלפיים שנה! דוד המשיך בדבריו:

"עוזי, אתה יודע מה היה בית המקדש לכל יהודי? אתה יודע מה רבה כמיהתנו לבנינו מחדש כשירחם עלינו הקב"ה? אתה יודע? יהודי שהיה רוצה להיכנס לבית המקדש, היה צריך להכין עצמו הרבה זמן מראש. הוא היה צריך לטבול במקווה, להמתין עד סוף היום כדי להיטהר, וגם אז, עדיין לא יכל להיכנס, כי אין נכנסים לבית המקדש בלילה. הוא היה צריך לשמור עצמו מטומאה, ורק אז יכל לעלות לבית ה'. הטהרה מוחשית! הפאר מדהים! והקדושה, אוי הקדושה!!! ה' השרה שכינתו שם. האנשים חשו תחושה רוחנית שאיני יודע אם אנו יכולים כיום לחוש. יהודי חש קרבה לה'. לכן, מי שזכה להיות בזמן בית המקדש, יכל להגיע לחיים הרבה יותר רוחניים, מאושרים, מספקים!"

דוד השתהה שוב, עוזי היה מרותק לדברי דוד, בעיקר התרשם מהכאב האותנטי. הם הביטו על הכותל שמולם, שריד מאותו מקום קדוש, כותל שהובטח לנו שלא יחרב לעולם. זה מה שנותר מהבניין העצום, המפואר בתבל, עומד כאבל, מזכיר לנו את החורבן הגדול!

"אתה יודע עוזי? כשיהודי רואה את הכותל לאחר שלושים יום שלא ראה אותו, הוא קורע קריעה בבגדו, ממש כאילו עכשיו נודע לו על פטירת אביו או אמו! אם תקרא את התיאורים של חכמינו מהתקופה הקרובה לחורבן, את התיאורים של יוסף בן מתתיהו, בן התקופה, על התחושות הנוראות שהיו ליהודים כשנלחמו להגן על בית המקדש וירושלים. זו לא הייתה סתם מלחמה. זו הייתה מלחמה על הכול! זה היה יותר מסתם בניין עצום, מרשים ומדהים ביופיו. זו הייתה מלחמה על הדבר הכי חשוב, שהיה לנו היהודים!

וכאן אני מגיע לשאלתך מדוע אני היום לאחר כל השנים עדיין כל כך בצער: חז"ל לימדו אותנו: כל דור ש(בית המקדש) אינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו. כי כמו שהסיבה לחורבן היא התנהגותנו, כך אם הוא לא נבנה, כנראה לא שיפרנו מספיק את דרכנו. זאת אומרת, שאם עם ישראל היה הולך בדרך ה', כל המיוחד שהיה, היה חוזר לקדמותו כבר היום! אז איך לא נבכה? זה מזכיר לנו להביט על מעשינו ואישיותנו, לחשוב על הצורך בשיפור, כדי שלא נעמיק בדרך שאינה נכונה, ושנחזור ללכת בדרך התורה.

נכון, אני מבין שמתוך עולמך, קשה לך לחוש את עומק הדברים, אני עצמי הרי מגיע מהעולם שלך, אני מבין שלא תוכל לחוש את כל תחושותיי – המבוססות על אמונות שונות משלך, עד הסוף. אך כעת, אני מניח שאתה מבין מדוע ההשוואה שערכתי קודם לאבל, היא השוואה נכונה במבט היהודי, הלא כן?"

שקט. שקט של חשיבה כבדה שרר במרפסת הקטנה. תנועת האנשים ברחוב המשיכה, בשתיקה רועמת.

"דוד," הפר עוזי את השקט, "אתה יודע? עתה אני שם לב, שגם מנקודת מבטי ישנה חשיבות ליום זה, הלא יום זה, וסמלים דומים לו, הם אלו שמחזקים את הזהות שלנו היהודים. ללא הזיכרונות העמוקים האלה של העבר, אינני בטוח שהיינו היום יהודים ובארץ ישראל. כן, גם ללא היכרות עם תחושות הרוח שאתה מתאר, ודאי שאני חש כעת רגש סולידריות חזק עם האבל ביום זה, וכשאני חושב… כן, אני חושב שאני מבין לפחות מעט מהתחושות שתיארת. נשארת ריאלי כתמיד. ואותי השארת עם חומר למחשבה, כתמיד. תודה דוד".

עוזי הביט על הטלפון שלו, שהיה במצב שקט, על הצג חמש שיחות שלא נענו מאשתו. "וואו דוד, אני חייב לעזוב, אבל אחרי השיחה שלנו, איני מסוגל ללכת עם הנעלים הרגילות שלי ביום הזה, באמת שאני חש כעת שיותר מתאים לי נעלי בית – סולידריות עם האבל הלאומי. גם אני חלק מהעם שעתידו בנוי על עברו. אולי, אולי תשאיל לי נעלי בית לפחות עד האוטו?"

"ודאי" ענה דוד בחיוך דל מתמיד, "ואתה כבר מוזמן אלי למקום הזה בתאריך זה, לשנה הבאה בירושלים הבנויה!".

אמן.

חגי צדוק. יועץ נישואין ופסיכותרפיה. מייל: [email protected]