מוצאי ל"ג בעומר, השעה מאוחרת בלילה – ובמדרגות הבניין נשמעות טפיפות רגליים ודיבורים חלושים, אני פותחת את הדלת כדי חרך צר ומבחינה בשכנה מלמעלה אוחזת בידים עייפות את בנה בן השלוש, "מה זה חנה?" – אני שואלת, "רק עכשיו חזרתם מהחלק'ה??", תמהתי. הן ראיתי אותם כבר בבוקר השכם מתארגנים, אלחנן הקטן שלה על הידיים בחליפה חדשה, שיערו הארוך קשור בסרט מבריק.
"נוסעים לחלק'ה?", שאלתי, חנה הנהנה בראשה מתרגשת – לוקחת בידיה את השקיות הרבות ומנופפת לי לשלום, איך יתכן שרק עתה חזרו? ומדוע הוא עדיין לא מסופר? חנה מפהקת פיהוק רחב וממלמלת בלחש "היה יפה בסופו של דבר אוי מה שעברנו..יפה ומרגש מחר אספר לך..".
רק למחרת בבוקר על כוס הקפה סיפרה לי שכנתי: "מוקדם בבוקר נסענו כמו שראית – רק אני בעלי והקטן -בן ראשון אחרי ארבע בנות את יודעת…", הנהנתי בראשי. כמובן שידעתי כמה חיכו הוריו הצדיקים לילד הזה, ושכנתי המשיכה, "הקטן כנראה חש בהתרגשות שלנו ובאווירת הפינוק והסלחנות, תוך כדי נסיעה הוא פתח את חגורת הבטיחות שקשרה את הסלקל והחל לשיר ולהשתולל ברכב, בעלי בדרך כלל רגוע, אך בעניני סכנה אוחז אותו פחד גדול.
עוד באתר:
הוא צעק על אלחנן שישב מייד. עצרנו בצד הדרך והוא קשר אותו תוך שהוא נוזף שלא יעשה זאת חלילה שוב.. מיני אז התקפל אלחנן ונהיה שקט, אפילו שקט מדי. הוא מלמל כל הזמן 'אני אברח רחוק אתה לא תהיה אבא שלי', חשבתי שכשנגיע עם הריקודים ושקיות הממתקים הוא ישכח, אבל לא..זמן קצר אחרי שהגענו הילד פשוט נעלם.
בעלי הלך להביא מכונת תספורת וחשב שהוא אצלי, ואילו אני הייתי בטוחה כי הוא רוקד ושמח על הכתפיים שלו והילד איננו.. אני לא יכולה לתאר לך עד כמה נבהלנו, פנינו מיד לשוטרים שהגיעו בהמוניהם, הכריזו את שמו אבל כלום, מוקד זק"א הביא לנו שלושה מתנדבים שיעזרו בחיפושים אבל רק לקראת הצהריים מצאנו את הילד בין העצים הסמוכים לציון הרשב"י – ער לגמרי, בחליפה מאובקת מאד עד כי לא ניכר כי הייתה נוצצת לפני כמה שעות, שערו מלא חול וריח עשן המדורות ..אוי מה שעברנו.. העברנו אותו להתאושש ונתנו לו נוזלים וכמובן שלא הספקנו לספר אותו, נס היה לנו שלא נרמס ברגלי האנשים..בעלי כל כך רעד שהחזיק אותו שוב ושוב… וחיבק אותו.. נס פשוט נס מרגש", כך מלמלה שכנתי הצדיקה.
ניכר היה שהיא חווה את הסיפור שוב בשעה שהיא מספרת לי אותו. "מרגש?, אמרתי אני בתדהמה.."יותר מפחיד ממרגש..".
אך פה היסתה אותי שכנתי ואמרה "לא לא..ברגע שבעלי חיבק אותו ואמר לו שלא משנה כמה רחוק יברח, כמה מלוכלך יהיה – הוא תמיד יישאר אלחנן הקטן והמתוק שלו וגם אם אבא כועס זה רק כדי שלא יברח לו, ברור לך על מה חשבתי באותו הרגע?", חייכה השכנה, "ברור לגמרי..", חייכתי אף אני..מבינה יותר לעומק את הגדרתה לסיפור המרגש הזה.
כי לא משנה מה נחשוב, עד כמה נתרחק וכמה חליפתנו תהיה מוכתמת ומאובקת. זו חליפתנו, הוא אבא שלנו ואוהב אותנו גם אם נתרחק מאד. קרוב הוא לכל קוראיו, מרחם רחמי אב על בנו, מחבק ומנער את כתמי האבק הקשים ולוחש אלינו שתמיד היינו ונהיה הילד הקטן והמתוק שלו.
