תמיד בזמן זה היו לי דיונים עם אנשים, האם בימים אלו צריך להיות במתח מהדין, או קלילות כזו שהרי זה חג. ובכן אסביר את שלמדתי – ראש השנה הוא יום הדין, הוא מפחיד הרבה יותר מיום הכיפורים, יום כיפור מכונה יום של רחמים.
זה ממש לא יום חג כחג פסח או סוכות, את הסימנים המתוקים אוכלים רק לסמליות ול'יהי רצון'. ביום ראש השנה מחליטים חיים או מוות, בריאות או חולי מי ינוח מי ינוע [משכנתא, עבודה, דירה בשכירות או קנוייה סוף סוף] וכמובן כסף ופרנסה. כל מי שראינו השנה שלא כל כך הלך לא בלשון המעטה זה נקבע ביום הזה.
אז מה כן עושים? משתדלים, איך יודעים אם הפחד מהדין אמיתי הוא או 'רוח חולפת', אם הוא מביא למעשים, אם קיבלת קבלה קטנה בזכות החשש מהדין, אם הוספת לימוד והתנהגת טוב יותר אות הוא כי הפחד עובד לטובה, הוא לא משתק אותך, הוא משפר את יכולותיך ומעשיך.
עוד באתר:
מתח, אין פירושו דיכאון, ולא כל מי שרציני בימים האלו הוא 'בדיכי' ממש לא, הוא מתחזק וזה בסדר. הוא מבין יותר את משמעות הדין וזה מצויין. כי יש בעיה כזו ששוכחים, לא רק את הטוב שקמנו לבוקר שנולדה בו אחיינית או אחות התארסה, מצאנו עבודה או קיבלנו העלאה במשכורת שנגזר בראש השנה, גם הצד השני נשכח, לאיזה בוקר נורא קמנו ביום הפיגוע בהר נוף? התאונות המוזרות והמזעזעות…השכן שחלה, ההפסד שהפסדנו, הדאגה לשלום המשפחה. גם אלו נגזרים בראש-השנה.
כן, אני יודע ומכיר שהשופט הוא אבא שלי, לעיתים זה רק מפחיד אותי יותר, איך התנהגתי אליו? תמיד עשיתי טוב? למה הערתי את ההערה הכל כך לא יפה הזו ואיך התחמקתי מתפילה בציבור בזמן שבקלות יכלתי להשיג מניין, אותו אבא שלא עשיתי רצונו הוא גם השופט שלי.
וכדי שלא ישאלו "היי אם רצינות איך העלית פוסט או תמונה משעשעת?", אסביר שוב. התחזקות אינה דיכאון, מותר לשמוח ולחייך, אבל לא לשכוח, זה יום מפחיד שצריך להתחזק בו, לשמור על הלכותיו ועליו, להתפלל בו ביתר כוונה ולהתפלל שהתפוח החגיגי רק יסמל לנו שינוי מתוק יותר את השינוי לטובה ואפילו הקטן ביותר אנחנו מתחילים.
