הוא היה בחור חילוני למהדרין, עגיל באוזן, קעקוע בזרוע, שיער ארוך, ומכנסי ג'ינס משופשפים משהו. יצחק קראו לו, או צחי – כמו שחברי הילדות קראו לו בשכונה בעיר מגוריו – אילת.
כפי שאתם מבינים, הרבה רקע לדת לא היה אצלם במשפחה, אבל כבוד – היה בשפע. האימא הגיעה מבית מסורתי, הסבא של האבא היה רב במרוקו, ועוד במקנס. גם רב, גם שוחט, גם מוהל, ולעת הצורך גם קברן. לא עלינו.
הימים עברו, גלי הים התנפצו להם אל מול חופי הים האדום, ועימם הגיעה רוח קלילה, רוח חדשה שהפיחה בליבו של צחי לפשפש בעברו של הסבא רבא, לנסות קצת את טעמה של היהדות, ולראות מהי המסורת של העם היהודי, ולמה אביו כל כך מקפיד כל ערב שבת לפני שהוא צופה בטלוויזיה – רח"ל – לעשות קידוש.
עוד באתר:
וכך מוצא את עצמו צחי באחד הערבים מגיע לבית הכנסת, שם כיפה לבנה, ומצטרף מהצד לשיעור שנמסר במקום. שעה ורבע הוא ישב מרותק לכיסא, שמע את סיפוריו הנפלאים של הרב על יציאת בני ישראל ממצרים, על המדבר בו הם שהו ארבעים שנה, והוא החליט: גם מחר אני בא לכאן.
חודש וחצי הוא הקפיד לבוא לשיעורים, לאט לאט החל גם להניח תפילין, לברך ברכת המזון, ואפילו לא להדליק סיגריות בשבת. ושלא תטעו, זה היה לו מאוד קשה. אבל רצונו היה עז. הוא הצליח להתגבר.
* * *
חודשיים לאחר מכן.
בחור מהוסס משהו, צועד לאיטו ברחובות העיר ירושלים, נעצר בסמטאות שכונת הבוכרים, ושואל את העוברים ושבים: איפה הישיבה של הרב אלבז? במקרה – או בהיפוך אותיות רק מה' – האדם הראשון שהוא פוגש מחייך לעברו, "בוא לישיבה שלי", הוא עונה לו ומחבק אותו. ניחשתם נכון, זה היה הגאון רבי ראובן אלבז בכבודו ובעצמו…
צחי נכנס לישיבה, הרב אלבז מצמיד לו בחור שידריך אותו בדרכו החדשה, לאט לאט הוא מתחיל להיכנס לעולמה של תורה.
רק לאחר כמה שבועות, הוא שם לב שהראש שלו אטום לגמרי. הוא לא מבין כלום בגמרא, מתקשה להבין את המהלכים בסוגיות הקלות ביותר כגון בפרק אלו מציאות, וצחי שלנו מתחיל להתייאש.
הרב אלבז מבקש ממנו שיבכה בדמעות בתפילת השחר, "ותן בליבנו בינה להבין", הוא ממרר בבכי, מה הוא ביקש בסך הכל, רק להבין את התורה הקדושה, אבל הראש – נותר אטום.
* * *
נקודת השבירה הגיעה לאחר כחצי שנה. צחי מחליט שזהו, הוא כנראה לא בנוי ללמוד גמרא, ואם הקב"ה לא עוזר לו להבין, כנראה ש… עדיף שיחזור לאילת.
וצחי מחליט. הוא מזמין כרטיס טיסה לאילת, אורז את המזוודה, ונפרד מחבריו לחדר.
ברגע האחרון, אחד האברכים בישיבה מחליט לשכנע אותו, "אין בעיה, תטוס לאילת, אני לא יעצור בעדך, אבל לפני כן, היום בבוקר יש לבני הבכור ברית, מרן הרב עובדיה יוסף יהיה הסנדק, הטיסה שלך רק אחה"צ… תבוא לברית, ותטוס אח"כ לשלום"…
לצחי לא נעים, הוא תכנן לעשות קצת קניות לפני הטיסה, אבל מה לא עושים בשביל חבר טוב. הוא מוותר על הקניות, ונוסע ביחד עם החברים לברית.
כנראה שלצחי לא היה הרבה מזל, וגם בברית הוא לא מצליח לגשת לקבל ברכה ממרן. הוא מחליט לדפוק בדלת, ולבקש שיכניסו אותו, אך דפיקותיו החלשות לא נשמעות מהעבר השני של הדלת.
ואז, ברגע של ייאוש, הוא מחליט שאין לו מה להפסיד… הוא עולה לביתו של מרן, ודופק שם על הדלת. לאחר כמה דקות, הוא מגביר את הקצב, ופשוט… נותן אגרופים בדלת.
נהגו של מרן ששהה בחדר הסמוך, נבהל לרגע, ורץ לפתוח את הדלת לראות מה ארע.
"אני חיי להיכנס למרן שיברך אותי", הוא מבקש. הנהג שכעס קמעה על מיודענו, מבהיר לו שמרן כעת לומד, "גם אם יבוא כעת ראש הממשלה וירצה להיכנס למרן, אני לא ייתן לו להיכנס. לא אפריע למרן בלימודו בשום פנים ואופן", הוא היה נחרץ.
צחי מוציא את כרטיס הטיסה, מראה לנהג של מרן, ואומר לו במילים האלה: "תקשיב, אם אתה לא מכניס אותי לרב, אני חוזר בשאלה, חוזר לאילת, וזהו".
ליבו של הנהג נכמר, הוא מבקש ממנו להמתין כמה דקות, ולאחר מכן הוא אומר לו "בוא אחריי".
צחי נכנס לחדרו של מרן, מרן היה שקוע בלימודו, והוא מתיישב לידו. רק לאחר כמה דקות, מרן שם לב לאורח החדש שנכנס, הוא מרים את עיניו, ושואל אותו: "מה קרה בני?"…
עיניו של צחי זולגות דמעות, הוא מתקשה לעצור את הבכי, ומתחיל לספר למרן על הבית ממנו הגיע, על הלימודים בישיבת אור החיים, על ההתחזקות בדת, ועל הקושי בהבנת הגמרא.
"התחלתי לבכות", מספר צחי, "אמרתי למרן שאני רוצה לעזוב הכל ולחזור לאילת, קשה לי כל המצב שאני נמצא בו ללא משפחה… שאיני מבין את לימוד הגמרא".
"ואז", הוא ממשיך, "לפתע מרן החל לבכות ביחד איתי, עיניו זלגו דמעות, בידיו הטהורות הוא ניגב את דמעותיי, ואמר לי: אסור לך ללמוד גמרא, תלמד רק אגדות, רק הלכות. הוא הוציא שני ספרי עין יעקב, ולמד איתי במשך רבע שעה תמימה(!)".
"אתה רואה", אמר לו מרן זצוק"ל, "זה לא קשה, מהיום תקדיש את זמנך ותלמד את כל העין יעקב, תלמד הלכות, ולאט לאט ראשך יפתח לתורה".
"הבית שלי", הוסיף מרן, "זה הבית שלך. מתי שתרצה לאכול או לישון, תבוא לכאן".
הנהג של מרן מציע לו שיבוא אל ביתו לעשות את ליל הסדר, אבל מרן מפטיר בידו: "עד ליל הסדר הוא כבר יהיה תחת חופה"…
"וכן היה", מספר צחי, "תוך תקופה קצרה הקמתי בית בישראל עם בחורה כשרה, חוזרת בתשובה כמוני, מרן זצוק"ל היה הסנדק של בני הבכור, וכיום אני אב לארבעה לילדים, ביתי בית כשר לתפארת עם ישראל, כל ילדיי לומדים בתלמודי תורה"…
והוא מסיים בבכי של געגוע – – –
"מרן, מה הייתי עושה בלעדיך? אני חייב לך את חיי"…
