ופי יגיד תהילתך • מהי תפילה ואיך מתחדשים לקראתה?! (א')

סביר להניח שכולנו מכירים את כוחה האדיר של התפילה להביא אותנו לתחושת קירבה אל הבורא. אך מעבר לכך ישנן מטרות נוספות בתפילה, אנו נעמוד על אחת מהן – חשובה מאוד.

לפני זמן מה, הועליתי לראיון ב'רדיו קול חי', נשאלתי על ידיעה  מעניינת שפורסמה באתר הידברות. מחקר שביצעו פסיכולוגים בטכניון, העלה כי תושבי בני ברק, הם המאושרים בעולם, למרות מצבם הסוציואקונומי הנמוך. נשאלתי להסבר לזה.

בהקשר לכך הזכרתי דברים שהעלה הרב אייל אונגר (יו"ר מרכז הישגים, ומורי ורבי בתחום הפסיכותרפיה וייעוץ נישואין – ואנצל בימה מכובדת זו, להודות לו על תורת חיים מדהימה שלימדני, בתוך תלמידיו הרבים, ויחסו המיוחד.)  בשיחתנו על נושא זה והרי דבריו המאלפים:

ישנה אמרה חכמה של ניטשה: "כל מי שיש לו למה, יכול לשאת כל איך", כלומר, אם יש לי מטרת חיים, ואני צועד לעברה, אני יכול לשאת כל קושי.

אך, אנו לא רובוטים המתוכנתים לצעוד לכיוון המטרה, וממוקדים בה תמיד. ללא תזכורות תמידיות על אותה מטרה, אנו עלולים, לאבד את הכיוון…

יהודי נכנס לבית הכנסת שלוש פעמים ביום. שלוש פעמים ביום, הוא מקבל תזכורת למטרתו בחייו – לעבוד את הבורא על ידי קיום מצוותיו ותורתו. שלוש פעמים ביום הוא מקבל תזכורת. הוא חי את המטרה! אדם כזה, שמודע כל הזמן למטרת חייו, – 'יכול לשאת כל איך'! ישנה משמעות עמוקה לחייו, שמגמדת את הקשיים שמזמנים החיים! הוא פשוט יותר מאושר מאדם שלא חי מטרה!

הדברים הללו שהזכיר הרב אונגר, מצויים כבר בדברי הרש"ר הירש ביתר הרחבה (ר' חורב, פרק צח). אנו נמשיך ונעמיק, כאשר נקודת המוצא, היא דברי הרש"ר, שהתפילה מבררת ומחדשת, את מה שמרוץ החיים משכיח מקרבנו.

בשגרה היום יומית, שחייבים אנו לחיות אותה, טמונה סכנה. אנו עלולים לשכוח את הבורא. אנו עלולים, לשכוח את מתנות הבורא לנו, את חיינו שהעניק לנו, משפחה, נכסים, הצלחה. עלולים אנו לשכוח שחיינו אינם מובנים מאליהם. אנו מועדים לשכוח ש"הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", וכמו שכותב אונקלוס (- מתרגם לעברית), 'הוא הנותן לך עצה לרכוש רכוש'. יתכן אף שנשכח את היכולת שביד הבורא לשנות את חיינו לחיוב.

כאן נכנסת התפילה. היא מזכירה לנו מה שהשגרה משכיחה.

קודם לכל – קריאת שמע. תוכנה הוא הדעה העומדת בבסיס היהדות – יחוד ה'. "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד". נוסף על כך מוזכר שם חובתנו לשמירת התורה. ישנו חיוב לקרוא קריאת שמע בתחילת היום ובסופו – בלילה. חשיבות התזכורת פה, ברורה.

פרשה נוספת אנו אומרים בצמידות לקריאת שמע, והיא זכירת יציאת מצרים, יהודי מזכיר זאת בפתח יומו ובסוף יומו, זהו המעמד בו ראינו את שלטון הבורא בטבע. זו גם הסיבה לכך שהקב"ה 'מזהה' את עצמו בדיבר הראשון בעשרת הדברות, כאותו אחד שראינו את מופתיו בתהליך יציאת מצרים – "אנכי ה' א-לוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (ראה כוזרי מאמר א, כה). נוסף על כך, ישנה חשיבות לזכור מאין באנו. עבדים היינו בתחילת היווצרות עמנו, הקב"ה הוציאנו משם, אם נזכור כמה שפל הוא העבד, ומשם מוצאנו, דבר זה יכול להכניס בקרבנו יותר ענווה (ראה מו"נ

נוסף על כך, אנו מתפללים שלוש פעמים ביום, הזמנים מובנים לתחילת היום, – איננו מתחילים את היום שלנו בלא לקבל תזכורת שתלווה אותנו במהלך היום. זוהי תפילת שחרית.

לאחר מכן, החל מקצת אחר חצות היום, זהו זמן מנחה. בעיצומו של יום עד הערב שמש, זמן די עמוס בטרדות היום יום, עבודה, סידורים שונים, פגישות, בתוך זמן זה, אנו מצווים לעצור את שגרת היום, ולקבל תזכורת נוספת על מטרתנו בחיינו. אגב, מובן הקושי לעצור את השגרה – מחויבת המציאות – בזמן זה, לכן ניתן זמן רב, כשש שעות ביום ממוצע, בו יכולים אנו להתפלל תפילה זו.

ערבית היא התזכורת בסוף היום. לאחר חוויות היום, אנו מתכנסים שוב בבית הכנסת ומקבלים תזכורת נוספת.

יש כאן תזכורות המותאמות למהלך יומנו, הן מזכירות לנו את חובתנו בעולמינו, מה שמשכיחה מאתנו השגרה.

במאמר המשך, נראה את מבנה התפילה ומה שהיא נותנת לנו, אם ננשים לבנו לכך, ירבו הסיכויים שנפיק את התועלת המגיעה ממנה.