לא כל מי שחוזר הביתה בשלוש בבוקר החביא גופה איפשהו

 

"אין עשן בלי אש" כך רגילים העולם לומר.

בהתקרב ימי הפורים נוטים הילדים לשחק באש. החל מפיקות, נפצים ושאר מרעין בישין וכלה בסיגריות אמריקאיות משובחות ממש כמו במאפרה של הרב'ס בחדר רבנים. נוסף לכל הצרות, מישהו אי שם החליט שהילדים צריכים גם להתחפש. והם – ה' ישמור – רוצים תחפושות שלא בקו של התלמוד תורה (השכונה, העיר, החוג, הקהילה, הסגנון ועוד…)

תקשיבו לרוחמי, אם לשבעה ילדים שהגדול שבהם בן שבע עשרה וכמה חודשים:

"אני רועדת מפחד… בליל פורים הוא רוצה לצאת עם החבר'ס! מעשנים, שותים יין 'עד דלא ידע', מי יודע אילו חברים הוא פוגש בסיור הלילי שלו מישיבה לישיבה, כאילו שיש חובה להשתתף בכל ריקודי הפורים בכל הישיבות בבני ברק. מי המציא את ההלכה הזו שצריך לעמוד על גג של רכב שכור עם קרטוני התרמה לת"ת תוך כדי שהוא נהוג בידי נער בגיל שמונה עשרה שעור התוף שלו מזמן נקרע מעוצמת המוזיקה הבוקעת מהרמקולים האדירים שהושאלו מוועדות הצדקה השונות. הוא כבר לא בגיל שאני יכולה לעצור אותו אבל אני מתה מפחד…. האם יש משהו שאני יכולה לעשות?…"

רוחמי היא רק סימבול. אבל הקול הזה – של הורים מתוסכלים על כך שאינם יכולים עוד לשלוט בילדיהם המתבגרים – מהדהד יותר ויותר.

אכן. אין לנו כבר יכולת להחזיק בם, אבל אולי המאמר הבא יגלה לנו סוד או שניים בעוצמה ההורית.

אז שנתחיל?…

אדם חילוני נמצא לבדו בביתו בעיצומו של יום הכיפורים בהפסקה שבין מוסף לתפילת מנחה ורעב כבד תוקף את קיבתו. ביתו מלא בעוגות ומעדנים אותם דאג לרכוש עוד לפני התקדש היום. הוא אמנם רואה את העוגות מול העיניים, הוא אף עורך את שולחנו למוצאי הצום אך על אף רעבונו הקשה ה"אפשרות" לאכול בעצם יום הכיפורים אפילו לא עולה בדעתו! הבה נשאל את עצמנו: מה גורם לאדם זה לא לאכול? הלוא הוא לבד בביתו ואף אחד לא רואה אותו? הוא יכול לנעול את דלת ביתו ולשטוף היטב את פיו אחר האכילה ואף אחד בעולם לא ידע מזה, אז מה הבעיה, למה לסבול עוד חמש שעות של רעב?… התשובה הראשונה שעולה לשאלה זו היא יראת שמיים. הוא יודע שהאלוקים רואה אותו ולכן הוא מוכן לסבול עוד חמש שעות ולא לאכול ביום הכיפורים. אך התבוננות מעמיקה יותר תלמד כי לא זו הסיבה. מפני שאם הסיבה היא יראת שמיים, איך זה שהוא נוסע כל שבת ברכב, ואיך זה שהוא אוכל בלי הכשר, ואיך זה שהוא מדבר לשון הרע, הלוא יש לו יראת שמיים והוא יודע שהאלוקים רואה אותו?… וכי יש יראת שמיים לענייני כיפור ויראת שמיים שונה לענייני שבת וכשרות?….

הסיבה שבגללה הוא לא אוכל בכיפור איננה יראת שמיים אלא הדימוי העצמי. בעיני עצמו הוא לא אדם ש"אוכל בכיפור" כמו שהוא לא רואה את עצמו כ"אוכל חזיר", אבל מחלל שבת? נו.. לא נורא. זה לא תואר כ"כ חמור בעיניו. כמובן שהדבר הוא פועל יוצא של חינוך ואווירה שבה גדל בילדותו, בה ערך השבת לא היה כ"כ חשוב אך ערך יום הכיפורים היה נורא, כמו שאט הנפש מהתואר "אוכל חזיר" – עובדה היא שלצערנו ישנם אנשים שגדלו באווירה בה אפשר לאכול חזיר ביום הכיפורים ללא כל נקיפות מצפון, והם אכן אוכלים…

במילים פשוטות: הדבר היחיד שיעצור אדם מלעשות מעשה לא ראוי הוא הדימוי העצמי. אם הפעולה לא מתיישבת לו כמתאימה לתמונה שלו על עצמו הוא לא יעשה אותה. מדוע ראש הממשלה לא מגיע לכנסת בחולצת טריקו ומכנס קצר? בגלל יראת שמיים?!…הוא פשוט לא רואה את עצמו – אפילו בחלומות – עם ביגוד כזה בישיבת ממשלה, זה הכל! הכוח של הדימוי העצמי הוא נורא. מפני שהוא בעצם יקבע את רמתו של האדם בחיים. אדם הרואה את עצמו מכובד ונעלה ינהג כך גם בחדרי חדרים. ואדם הרואה את עצמו כאישיות זולה ולא חשובה, ינהג כך גם אם יהיה חנוט בחליפה ועניבה… הכל תלוי במה שיושב אצלו בראש.

עיקר הדימוי העצמי של האדם נוצר בשנים הראשונות לחייו בעיקר בטווח הגילים שבין שלוש לשבע עשרה. ורוב הדימוי העצמי נוצר ע"י ההורים, ביחס שלהם כלפי ילדם. בידם של ההורים נמצאת היכולת לבנות לילדם דימוי עצמי גבוה, וככל שיהיה גבוה יותר כך תימנע ממנו התמודדות פנימית לעשות מעשים לא ראויים. בשבילו האפשרות לדבר כלפי חברו באופן לא מכובד תהיה שקולה ל"אפשרות" לאכול ביום הכיפורים אצל חבירו. זה לא שיש לו יותר כוחות להתמודד עם יצרו – זו בכלל לא התמודדות עבורו! מפני שזה נמצא מחוץ לטווח אישיותו כי הרי אישיות האדם היא לא מהות בעצם, אלא האופן שבו הוא רואה את עצמו. מה שאנו קוראים 'דימוי עצמי'.

פורים יגיע בין אם נרצה ובין אם לא נרצה. הישיבע בוחער שלנו ייעלם ל 24 שעות גם אם לא נשלים עם זה. אבל מה הוא יעשה שם?.. הו.. זה כבר עניין של הדימוי העצמי שלו.

הכרתי מאות בחורים בימי חלדי, ייעצתי להרבה הורים. וככל שעובר הזמן הדבר מתחוור לי יותר ויותר.   הרבה בחורים טובים נקלעו לא פעם למקומות אפלים ולנסיונות מסוכנים מאוד אך הם עברו את זה בהצלחה. לא בזכות היראת שמיים אלא בזכות האמון המלא והיחס האוהד שהוריהם רחשו להם. ולעומת זאת הכרתי בחורים שהיו "שמורים ומסוגרים" כאלו שהוריהם הסיעו אותם לכל מקום, המתינו להם ברכב עד שישובו ותיצפתו עליהם במשקפות ארוכות טווח בכל מקום בו שהו. אך דווקא בגלל היחס החשדני, המלא ספקנות – דווקא בגללו נפגע דימויים העצמי והם נפלו לתהומות ולאו דווקא בעקבות

 נסיונות קשים במיוחד… לא חבל?..

הרגעי רוחמי. תתחילי להאמין בטוב שבילד שלך, תסמכי עליו. הביטי בו בשלווה כשהוא יוצא את הבית. לא כל מי שחוזר הביתה בשלוש לפנות בוקר בהכרח החביא גופה איפשהו. קצת רוגע בשילוב כמה פרקי תהילים והרבה אמון בילדים יניבו תוצאות הרבה יותר טובות.

אז בהצלחה רוחמי.

בשולי הדברים:

"לפיכך מתחפשים בבגדי ערלים, כדי שלא יכירו בין המן למרדכי ולקיים מצות חכמים "עד דלא ידע", וכן הוא אינו יודע להבחין בין המחופשים לדעת מי הוא זה ואולי באמת אינו יהודי; להראות שכל מה שישראל חוטאים ומתדמים לאומות העולם, אינו אלא לפנים, וכשם שמחופשים אלו הדומים לערלים, אינם אלא יראים ושלמים עם ה' כך היו ישראל שבאותו הדור, שלמים עם ה' בליבם ולא השתחוו לצלם של נבוכדנצר אלא לפנים בלבד" (ספר התודעה עמ' רפ – רפא)