כשהייתי בחור, זאת הייתה בושה לעמוד בצמתים ולבקש טרמפים. פשוט בושה. היום היא כבר לא קיימת. אבדה הבושה. אבדה אצילותו של בן הישיבה.
זה לא שלא צריך לעשות חסד. על כל בעל רכב לסייע לאחר. יש גדולי ישראל שאומרים שזו ההצדקה היחידה להחזיק רכב. אבל לא בדרך הזו. הכוונה בעיקר לתופעה, שבחורי ישיבה צעירים, לעיתים ילדים ממש, עומדים בצמתים המרומזרים ודופקים על חלונות המכוניות, או כמעט דורשים שהחלון יפתח.
הם לא רק דופקים. הם מסתכלים פנימה, ללא שום בושה, לראות מה המצב בתוך מרחב הרכב. האם הוא פנוי. האם יש שם אישה. אצל חלק מהם, זה נראה כמו סוג של הרפתקה המשמשת להם כר נרחב לסיפורי נפלאות לחבריהם.
עוד באתר:
הבעיה היא, שמדובר כבר בתופעה. זה לא רק יחידים. זה הולך ומתעצם, כי הבושה הולכת לאיבוד. יש כאלה שניגשים לרכב, כאילו בכלל הם עושים טובה לבעל הרכב. ואם הם נענים שזה לא בכיוון נסיעתם, הם אפילו לא טורחים לומר תודה. כי הרי כולם הם משרתיהם.
חלק מהצמתים בהם הם נעמדים, הם כאלה המשמשים לתחבורה לרבים שאינם דתיים או חרדים. יש כאן גם ממד של חילול השם. שזו התנהלותו והתנהגותו של בן ישיבה. בפרט בעתות של מתח בטחוני, או אפילו כשחיילים בחזית.
גם אם לא נביא בחשבון סיכון ביטחוני של חטיפה חלילה, הרי קיימים סיכונים רוחניים גדולים. וכי הבחור יודע עם מי הוא עולה? אולי הוא שומע תחנות רדיו שאינן צנועות, אולי כל דיבורו הוא כזה? יש כאלה שעולים עם נהגות. כי הרי הכל חוויות וסוג של ספורט. אז גם זו חוויה.
וכשעולים עם נהג חילוני, וגם זו הרי חוויה, אז גם מתפתחים דיונים אידיאולוגים. צעירים אלה חושבים שהם משפיעים לטובה על הנהגים. אולי בכלל זו הסיבה שהם לוקחים טרמפים, כדי להחזיר בתשובה. אבל המצב הוא הפוך לחלוטין. הם נחשפים לדעות לא ראויות, להתנהגויות לא ראויות, ומושפעים הרבה יותר ממה שהם משפיעים.
יש כאלה עולים אפילו בשביל כמה מאות מטרים. כי כשהאצילות הולכת לאיבוד, אין לכך גבול. יש כאלה שלא איכפת להם לעלות, גם כשרואים שבעל ואשתו יושבים יחד, ומשוחחים ביניהם. לעיתים נסיעה ברכב היא הזדמנות לשיחות חשובות כאלה, גם אם ילדים. ויש כאלה שעושים את עסקיהם בדיבורית, תוך כדי נסיעות ארוכות.
אבל הסכנות הרוחניות וחוסר הדרך ארץ, לא מרתיעים. לראות בחור ישיבה צעיר, שניגש בביטחון אל הנהג ודופק או מסמן. פעם היינו בכלל מתביישים לדבר אל אדם מבוגר מאתנו. היינו מכבדים. היום כל ילד ונער מתייחס אל המבוגר כחבר. לא הייתי רוצה חלילה להגיע להכללה. לא כולם חסרי דרך ארץ. אך כל אלה חסרי אצילות.
אם קשה להם, לא שפשוט לא ייסעו. היום צריך הרי לנסוע לכל מקום. לכל כנס. לכל דרשה. לכל אירוע. לכל הפגנה. לא צריך. שיישארו בבית. בישיבה. שישבו וילמדו. אבל שתשמרנה האצילות והבושה של בן הישיבה.
