בכל ל"ג בעומר צף במוחי נס הח"י רוטל שלי. כן, זכיתי גם אני לנס מיוחד שכזה.
היה זה בעת תקופת מחלת הסרטן שקוננה בי כנער. תקופת ל"ג בעומר הייתה אפופה בסדרה של טיפולים כימותרפיים לא קלים כלל. הסיפור הבא התחיל כעשרה ימים קודם לכן. התאשפזתי בשל חום והשפעות שליליות מהטיפול הכימותרפי שעברתי. מצב של חום מצריך בדיקה שאין זיהום, ירידת החום ומעבר לכך שתוצאה מסוימת בבדיקות הדם תהיה מעבר ל-500.
ב"ה החום ירד והחשש לזיהום נשלל אך ספירות הדם לא עלו. במקום 500 זה דשדש סביב ה-10-20. ואני כמו משום מקום ביום ערב לג בעומר אמרתי לאמי שאני מאמין ובטוח שבזכות רשב"י אצא מחר מבית החולים. אמא הביטה אלי במבט כאוב. "מתוק שלי" לחשה, "אני בטוחה שבע"ה נצא בקרוב קצת קשה לחשוב שזה יהיה מחר" לא רצתה שאצור ציפיות ואתאכזב. "אבל בע"ה בזכות רבי שמעון זי"ע אני בטוחה שנצא בקרוב. ואל דאגה אנחנו נצפה בהדלקה ממירון ונתחבר לקולות, התפילות והריקודים מרחוק". ואני? אני התעקשתי. "בע"ה מחר אנחנו בבית".
עוד באתר:
ערב לג בעומר. אבא נוסע למירון ואני מבקש ממנו לתרום ח"י רוטל לזכותי. "אני לא רוצה להיות פה. לא מתאים ל"ג בעומר בבית חולים. בעצם לא מתאים אף יום בבית החולים אבל לג בעומר במיוחד!" אבא מבטיח שיתרום ואני בטוח שבזכות זה בע"ה נצא מחר לבית.
כמה מבני משפחתי באו לבקר. בין היתר שוחחנו על לג בעומר ואז התחלתי בהגיגיי "אתם יודעים שמחר בע"ה אני משתחרר?" שחררתי את המשפט לחלל החדר. והם, שרק לפני כמה רגעים הבינו עד כמה אני רחוק מזה הסתכלו עלי במבט שואל וטרם הספיקו לנחם ולעודד בסגנון 'שנה הבאה וכו'' המשכתי "אני מאמין שבזכות רבי שמעון בר יוחאי זיע"א מחר אשתחרר לבית. ל"ג בעומר זה לא זמן לשהות בבית חולים". אחרי ה"הרצאה הארוכה" הזו הם אמרו "אמן. הלוואי" אבל לא יכולתי שלא לזהות מפניהם את האמירה 'בע"ה בקרוב בקרוב. אבל תהיה מציאותי. נו באמת?!'.
יום לג בעומר. שעת בוקר מוקדמת. האחות נכנסת כבכל בוקר לעשות בדיקות דם. אני קם עם מצב רוח עודף. ככה זה שמשתחררים. היא לוקחת את בדיקות הדם ומבטיחה לעדכן ברגע שיהיו תוצאות. חולפות שעתיים תמימות והיא נכנסת לחדר במבט מאוכזב ואומרת שהספירות עלו ממש מעט ואין סיכוי שנשתחרר. אני עם פה פעור טוען שזה "לא הגיוני", אמא מביטה לעברי במבט הכי מנחם ואוהב שיש. ואני? אני מבקש ממש מהאחות לעשות שוב בדיקות. האחות צוחקת ואומרת שאין סיכוי שישתנה משהו במשך שעתיים אבל אני טוען שכן. אמנם אין לי דוקטורט או פרופסורה אבל יש לי אמונה.
האחות נענית לבקשתי ושוב עושה לי בדיקה. חולפת לה שעה אחת והיא נכנסת לחדר בריצה ואומרת "לא יאומן לא יאומן" אפרים יו גו הום! אתה הולך לבית!" אמא מופתעת מחבקת אותי וממלמלת "ברוך השם. בזכות רשב"י".
ואני? אני ידעתי. "האמונה תנצח".
לג שמח ומלא ניסים לכולם.
