כל אחר הצהריים עשיתי הכנות לאסיפת הורים, הדס באה כל שניה להזכיר לי שלא אשכח שהערב זה הערב, היא קבעה לי מה ללבוש (מה שהמורה הכי תאהב כי זה מהמם) והסבירה אלף פעמים על הפתק שהיא הכינה לכבודי שמצויר בו המון לבבות והמון מילים שמבטאות אהבה של בת לאמא, כמה פשוט.
היא הסבירה לי בידיה הקטנות את מפת בית הספר ושלא אעז לפספס את המאפינס המושקע שחברת 'אחוה' הכינו בליין מיוחד לאירוע, ושלא אתפתה לאכול לה מהשוקולדים שהם יקבלו מהמורה, בין לבין הכנתי לי ציוד הכרחי לערב המגיע: שק שינה טרמי מותאם למסדרונות בית הספר, רשימת נושאים לפטפט עם האמהות בזמן השהות המענגת מאחורי הדלת, עט כדורי תקין לכתיבת שמי על הדלת ולמחיקת כל אמא שיוצאת, סל פרצופים נוטפי נחמדות מסוגים שונים למפקחת,למורה לחשבון,למורה למוטוריקה, למורה המחנכת,למנקה ועוד ועוד ועוד.
נשיקה על המזוזה,פרידה מרגשת מהבנות שמתי פעמי לבית הספר חמושה בציוד אותו הכנתי מבעוד מועד, לובי בית הספר קיבל את פני באור יקרות,במסדרון עמדו מאות אמהות נרגשות והביטו על מסך ענק וצבעוני מלא בנות מקפצות עצמן לדעת לצלילי שיר חסידי מוכר שהרגו את מילותיו לחלוטין והפיחו בו חיים משל עצמו,בנות נו. היו גם אמהות שזיהו את בנותיהן שם ואז קולות ההתרגשות שלהן הזכירו זוכי פרס גראמי לפחות.
עוד באתר:
נס שהדס הכינה לי את מפת בית הספר כך שיכולתי לנווט במתחם הענק ולגלות שהמורה לחשבון כבר הלכה, של אנגלית חולה ולא הגיעה, ושאר המורות בתפוסה מלאה, את מפתן דלת הפורמיקה הירוקה גדשו אמהות שנראה כי ניטעו שם מששת ימי בראשית, פרצופיהם המיואשים לא הוסיפו הרבה לאווירה ובלבי הודיתי לה' על כל הציוד שהכינותי מבעוד מועד,התמקמתי לי בזווית,בודקת זמני זריחה ליתר בטחון אם כבר שאספיק וותיקין.
השעות נקפו, הדלת נפתחה ונסגרה, עקבתי אחר פרצופי האמהות חלקן נראה כי זכו בפיס ואחרות הפסידו,עם כל אמא שנכנסה התור רק התארך פתאום צצו משומקום אמהות אחרי סבב של חמש בנות שרשמו את עצמן מראש וחזרו ומצב התור היה בכי רע, רשימת הנושאים שהכנתי נרטבה מדמעות עצבים ועייפות והאמהות בחרו רנדומלית נושאים שהמשותף להם היה מה מצב הצבירה של הבית אותו השאירו וכמה הילדים הספיקו לגדול בלי עין הרע בפרק הזמן בו ישבנו וחיכינו למוצא פי המורה.
בתוך כל המלל הזה הרגשתי המבוגר האחראי ועמדתי ונאמתי בפאתוס על כך שביום אסיפת הורים אין מתכננים תוכניות ואוספים את כל שאריות הסבלנות שאין לטובת קישוטי המסדרון (השנה הנושא הוא פרק שירה תודה ששאלתם!) ששותפים לחווית ההמתנה,נאמתי ועודדתי וחיזקתי את הנשים כשתוך תוכי חשתי שאני שנייה לפני פיצוץ.
בסוף הדלת נפתחה, מישהי קראה לי בשמי ומתוך ערפול חושים צעדתי מדובללת לחדר, המורה חיכתה לי שם בסבר פנים עייף,עם ערימת דפים וציונים,(למזלי היה שם 100)מחמאות והערות והודעות חשובות בשביל אמהות חביבות נוהל שגרה וגולת הכותרת בשורה מדהימה בפיה "סורי נא לחדר המנהלת יש לה דיבור איתך".
באחת חזרתי לימי הסמינר העליזים (?!) הזמנה לחדר מנהלת אף פעם לא הסתיימה טוב, ולעדכן אותי שאני מדליקה משואה על כך שאני האמא המושלמת לא מאמינה,הצבע אזל מפניי, רעד אחז בגופי,מלמלתי בשפה רפה מילות תודה למורה היקרה ותרתי אחר אזור המפקדה, כלומר המנהלה,המנהלת הבחינה בי בזווית העין ואנוכי שולפת במהירות פרצוף מהסל, מחייך ורגוע, אסרטיבי ואפקטיבי, מכבד ולחוץ בקטנה. "הבת שלך" היא פותחת מעדנות בטון סמכותי "טוענת שהיא עצובה, היא מספרת שאת חוזרת מאוחר מהעבודה והיא לא רואה אותך".
אוופס, כמה שאת מאלפת אותם בבית חזור ואלוף ברגע האמת הם מנחיתים לך את המכה ישר לבטן הרכה, מספרים שם הכל למורות לחברות לכל מי שמסכים לשמוע, נחלצתי להגנתי בכך שאנחנו במגמת שינוי והתחלתי לעבוד על העניין בזמן האחרון ,אבל את מוסר ההשכל שלי קיבלתי לערב זה, את יכולה לאמר ולהתכונן ולנאום ולחנך וברגע אחד הם הקטנים האלה עושים לך בית הספר של החיים.
לילדה שלום.
