היוצר רון כחלילי פרסם הבוקר פוסט בו הוא מפרט את הדמיון בין יאיר לפיד ובנימין נתניהו, זאת לאחר הופעתו אמש של לפיד באולפנים, שם הצהיר "אין מתחרה לנתניהו מלבדי".
במאמר ארוך כותב כחלילי: "האלטרנטיבה הגדולה לנתניהו, יאיר לפיד, מתברר, אם למישהו היה בכלל ספק, כעוד מאותו דבר, וההתבטאות האחרונה של לפיד, רק מאתמול, "שהפלסטינים יעופו לנו מהעיניים", שהיא ההמשך הישיר ל"ערבים נוהרים בכמויות אדירות לקלפי", מוכיחה את זה מעל לכל ספק.
אז בואו נחשוב – יחד – מה המשותף ללפיד ולנתניהו?
עוד באתר:
אני אתחיל:
שניהם חתיכים.
שניהם רהוטים.
שניהם אשכנזים.
שניהם חילונים להכעיס, אם כי לנתניהו עומדת זכותו של מנחם ("בעזרת השם") בגין, ולכן הוא פחות מזוהה כזולל חרדים.
שניהם ציוניים במובן הכי מזעזע של המילה.
שניהם גדלו בבתים מבוססים, בורגנים, המזוהים פחות או יותר עם הימין האידאולוגי.
שניהם שייכים ל"אליטות הישנות".
שניהם היו נשואים ליותר מאישה אחת.
לשניהם יש אישה המקדישה את חייה לקידומם האישי.
שניהם איבדו אח או אחות בנסיבות טראגיות.
מעל שניהם מרחפת "דמות אב" דומיננטית שמקשה עליהם להתנועע בחופשיות.
שניהם דוברי אנגלית משובחת.
שניהם קפיטליסטים מחוברים ועשירים שלא ממש מבינים למה הם צריכים להדיר את עצמם ממוקדי הכוח הכלכליים.
שניהם מחשיבים מאוד את התקשורת. הראשון מגיע ממנה, השני מנסה להשתלט עליה ולמוטט אותה כי היא עושה את תפקידה ומבקרת אותו, לעתים מתוך אובססיה.
שניהם מנוהלים על ידי יועצי תקשורת, סוקרים ומומחים לתדמיות.
שניהם שחקני אופי המזדהים עם הדמות שאותה הם מגלמים – "אדוני ראש הממשלה" – באופן מוחלט, ולכן הם גם גורמים לקהל צופיהם להאמין להם.
שניהם ביטחוניסטים הרואים בצה"ל ובתעשיית הנשק הישראלית את פסגת החלומות.
שניהם שמרנים ואינם מציעים בעצם שום שינוי משמעותי, אלא רק שמירה על הקיים, למרות שלפיד יותר רוקנרול, אם אפשר לקרוא לרמי קליינשטיין רוקנרול, ולכן נתפס כיותר "צעיר" או "מחובר".
שניהם מנותקים. הראשון רואה מול עיניו רק את מעמד הביניים ("ריקי כהן מחדרה, היא בת 37, מורה בבית ספר תיכון, הבעל שלה עובד בחברת הייטק במשרה לא בכירה והם מרוויחים ביחד קצת יותר מעשרים אלף שקל בחודש. יש להם דירה והם נוסעים פעמיים בשנה לחו"ל") והשני מאמין שהעושר מחלחל מלמעלה למטה.
שניהם סולדים מסוציאליזם ומדינת רווחה נראית להם כמו מדינה פרימיטיבית ולא יעילה.
שניהם ממלכתיים באופן מדכדך.
שניהם רואים במערב, ובעיקר בארצות הברית, את המודל הגדול (והיחיד).
שניהם מתעבים את "הערבים" ומחלקים אותם, כמו ילדים, למיעוט של "ערבים טובים" מול רוב של "מחבלים" ו"טרוריסטים".
שניהם מאמינים בפתרון שתי המדינות כמו שאני מאמין בארץ ישראל השלמה.
שניהם מאמינים "במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית", למרות שאין להם מושג ירוק מהי דמוקרטיה, בוודאי לא כשמדובר ב"עריצות הרוב" או ב"זכויות מיעוטים", שלא להזכיר את העובדה שביש עתיד אין פריימריז ושנתניהו מקפד ראשו של כל מתמודד פוטנציאלי, כאילו אין עתיד לליכוד בלעדיו.
שניהם עושים מאמצים כבירים להתרחק מהשמאל כמו מצרעת, אם כי ללפיד העניין הזה יותר קשה, גם מפני שהוא תל אביבי, גם מפני שהוא "לא עישן אף פעם סמים", וגם מפני שהוא חובב ביטלס ובוב דילן.
שניהם מעולם לא התייחסו לעניין המזרחי באופן רציני ועמוק.
שניהם מתנגדים בחריפות לשיח הזהויות, למרות שנתניהו מסונדל אליו מתוקף המבנה החברתי של הליכוד.
ואני שואל: אם נמאס לנו מנתניהו, וכל הדרכים אכן מובילות למסקנה הזאת, גם בקרב מצביעי הליכוד המסורתיים, אז איך זה שאנחנו רואים בלפיד, תאומו הכמעט-מוחלט, את האלטרנטיבה? האם יכול להיות שאנחנו בעצם מרוצים מ"המצב" או ממדיניותו של נתניהו ורק מאסנו באיש עצמו? ואולי כל זה נובע מהעובדה שאין לשמאל הישראלי מה להציע והוא רק גורר רגליים מול הכריזמה השופעת של השניים-סינים האלה?
אצלנו בבית אומרים על המצב הזה: אללה יסטור.
