עד לבוקר יום חמישי הכל פעל לפי התוכנית. ההכנות ליום ההולדת של בעלי היו בעיצומן. הערב יגיעו חברים, בני משפחה ותרמילאים, שפגשנו בטיולנו האחרון להודו, לסעודה חגיגית. הכל מעשה ידיי להתפאר, החל מהסלטים, המשך במנות העיקריות וכלה בסידוריי השולחנות. הכל אני!
ולא זו בלבד: היום בשעות הצהריים יגיעו ארבעת נכדי האהובים, ללא הוריהם, שנמצאים בטיול בחו"ל. ואז אני סבתא לתפארת. גם בזה אינני מתפשרת!
הכל היה מתוכנן עד לפרט הכי קטן. והנה חמישי בבוקר ואני מתעוררת חולה. צווארי תפוס, רגליי כושלות, עיניי דומעות, ועליי לערוך שולחנות. הזמן קצר, המשימות מרובות והנכדים מגיעים בעוד כמה שעות.
עוד באתר:
מה עושים? חוסר אונים מזדחל במעלה רגליי העייפות. אני מתבוננת בתחושה המוכרת, שבעבר היתה הופכת לעצבנות מבעיתה ומיד שומעת את קולה של השליטה: "זו את! סופר רחל בולטון! קחי את עצמך בידיים!". "אין לי כוח", אני עונה בלאות. "אז לפחות התחילי לדאוג", היא ממשיכה, "המסיבה, הילדים, את חולה, הזמן עובר, את במשבר!".
הכרוניקה ידועה לי: כי מה עושה אדם שתלטן כשאין מה לעשות? דואג!
הלחץ ממלא לי את חלל הראש. בצר לי פניתי לאדון הכל: "השם תעזור, אני מוותרת". רק לא להיתפס ברשת הסבוכה של השליטה.
אני ממשיכה, מקפלת מפיות ומדמיינת דמיונות…הילדים מגיעים, משחקים, מבלגנים, רוצים לאכול, צריכים להתפנות, מפזרים סכו"ם, שוברים צלחות…לא לדאוג! לא לדאוג!…אמצע הלילה, הילדים מתרוצצים, התינוק בוכה ואזלו המוצצים…לא לדאוג!
צלצול טלפון קוטע את מחשבותיי המתפזרות. חברתי הטובה מציעה הצעה נדיבה: "מה דעתך שהילדים יבואו אליי בצהריים? את תסדרי את הבית ואחזיר אותם לפנות ערב". אנחת רווחה, קיבלתי ארכה. וכך, בכל שעתיים קיבלתי ארכה נוספת, ולבסוף מוּתק הדין לחלוטין. הילדים ישנו אצלה ובבוקר אאסוף אותם לשבת אצל סבתא רגועה ובריאה בע"ה.
והסוף טוב ומיטיב: יום ההולדת היתה הצלחה. האוכל, היה נהדר והשולחן מסודר. הילדים הגיעו שמחים לזרועותיה הבריאות של סבתא. ביתי ובעלה חזרו בשלום מהטיול והמשיכו את הנופש אצלי בסלון.
ואני קיבלתי מתנה ענקית. מתוך חוסר האונים אליו התמסרתי, אפשרתי לקב"ה לעשות מה שלא יכולתי לעשות בעצמי. אבל גם להיות חסרת אונים זו עבודה בשבילי, לרפות את אחיזתה של השליטה ולשחרר. לתת לבורא עולם להוליך אותי לחוף המבטחים שהוא הכין, עוד פעם, עבורי.
וכמובן תודה גדולה לחברתי, השליחה הנאמנה של המקום.
