1.
כמו גלגל החוזר על עצמו, שוב מדברים על בחירות, ושוב מי שמעוניין בהם הוא האיש שלכאורה הכי מכולם צריך היה לדחות אותם, הלא הוא היושב ראשונה במלכות בנימין נתניהו, ושוב מי שמתנגדים לבחירות הם אנשי השמאל שמרגע עלייתו של נתניהו, מנסים להוביל לפירוק הקואליציה להפלת הממשלה ולבחירות חדשות והנה ראה, כעת התהפכו לגמרי והם מסבירים לך עד כמה נתניהו חסר אחריות שהוא מוביל לבחירות, וכמה בחירות יעלו למשק (מדובר באותם אנשים שהפילו את הסכמי הגז והביאו למדינת ישראל נזקים של עשרות מליארדי דולרים).
להזכירכם, גם הממשלה הקודמת נפלה על ידי נתניהו, בגלל משהו שהוא יותר חשוב מהכנסת, מהממשלה, מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים. היא נפלה בגלל עיתון. "ישראל היום" שמו.
שונאי נתניהו התארגנו לסגור את "ישראל היום", או לפחות לצמצם משמעותית את כוחו. הם ידעו היטב מה הם עושים. הנקודה היא שנתניהו היה חכם מהם. הוא העדיף להפיל את ממשלתו ולא את העיתון היחיד שנותן לו כוח ומשמש לו ביטאון ושופר.
עוד באתר:
וכמו שהוא צדק אז. הוא צודק גם היום.
2.
בעולם מתוקן, הממשלה והכנסת הם המחוקקים והשולטים. השופטים אמורים לפסוק על פי מה שהשרים וחברי הכנסת החליטו, והתקשורת? תפקידה *לסקר* את מה שעושים שני הגופים הללו ומפעם לפעם לחשוף את מי שאינם פועלים לאור החוק, או מחוקקים שהצביעו בשל שיקולים בלתי חוקיים כמו שוחד וכדומה.
במדינה שלנו זה הפוך לגמרי.
השופטים מודיעים לכנסת ולממשלה מה עליה לחוקק, ואם זו מחוקקת חוק שאינו מוצא חן בעיני השופטים הם מבטלים אותו. השופטים עצמם אינם עומדים לבחירה וגם איש אינו חוקר את מעשיהם ואילו השרים וחברי הכנסת נמצאים כל הזמן כשאקדח חקירה מונח אל רקתם.
ומעל כולם עומדת התקשורת ששימשה בתחילה כ"שוט" של המערכת השיפוטית שתפשה את השלטון, אך עם הזמן הבינה את כוחה וכיום היא שולטת גם על השופטים.
וכיצד היא שולטת עליהם על השופטים? כי ביכולתה לפתוח בתחקירים נגד שופטים עליונים ומחוזיים ותעבורתיים ולמצוא קשרים פסולים, מינויים בלתי חוקיים, נפוטיזם (מינוי בני משפחה) ואפילו סתם סכסוכי שכנים של השופטים, או סכסוכים עסקיים משפחתיים והחזרות בקבוקים במכולת.
עצם העובדה שהתקשורת "מאתרגת" את מערכת המשפט, זו אמירה שיש בה גם משום איום. השופטים מבינים היטב שהם נתונים בידה של התקשורת ונזהרים מלפסוק פסיקות שלא ימצאו חן בעיני התקשורת, לכן מפנים את עמונה ולכן מכניסים את אלאור עזריה לכלא.
למעשה היחסים בין התקשורת למערכת המשפט דומים לסוס ורוכבו, המסתכל מהצד אינו יודע מי שולט על מי. לכאורה הרוכב הוא האוחז במושכות, אך ייתכן מאד שהוא נאחז בהן כדי להציל עצמו מהסוס המשתולל. את האמת רק הסוס ורוכבו יודעים…
3.
דעו לכם שעניין "תאגיד השידור" שאת הקמתו במתכונת הנוכחית מנסה נתניהו למנוע, הוא אחד הנושאים הכי חשובים שיקבעו הרבה את העתיד במדינה.
אני לא יודע איך "מצליח" הימין לשמוט במשך שלושים שנות שלטונו, את ההזדמנות פשוט לשלוט.
החכים והשרים שלו, אך השמאל עדיין שולט.
אתה בשילטון 30 שנה? לפחות תמנה כמה שופטים. לא הצלחת? תמנה אנשים שומרי מסורת ושאינם מנותקים מהיהדות לעיתונאים. כל איש שאינו שונא דת ואינו איש שמאל משנה את התמונה בעשרות אחוזים. תקשורת ימנית או אפילו מאוזנת תאפשר לחכי"ם להחליף את דיקטטורת השיפוט בלי פחד שיפגעו בהם או במשפחתם. זה כל הסיפור.
כל אלה שמדברים על "מקצועיות" על שיקולים מקצועיים" הם שקרנים והם גם יודעים שהם כאלה. אין שום דבר מקצועי ב"לאתרג" ח"כ או שר או אפילו נשיא (כן, זהו הסוד הכי גלוי שמר רובי ריבלין רועד מהתקשורת ופשוט מופעל על ידה וזו מחזיקה אותו קצר. דוגמא? החלטתו שלא לחון את אולמרט ושלל התבטאויותיו שאינן תואמות לדעותיו מזה חמשיים שנה וכולם דברי חנופה לשמאל הרדיקאלי).
4.
התקשורת, פועלת בכמה רבדים. היא מצליחה לשלוט על דעת הקהל (לא כל כך על דפוסי ההצבעה כמו על כיוון חשיבה, וכיווני התבטאות. כיום, כל מי שמחובר לתקשורת, גם אם לא שינה את דעותיו הבסיסיות, מדבר אחרת מדעותיו, אחרת יתפס כהזוי, כמשונה, כגזען או כחשוך. למרבה הצער זה גם חדר אלינו.
לכאורה דמוקרטיה, אבל אנו חיים בדיקטטורה של ממש. דיקטטורה של מחשבות. יש דברים שלא ניתן לדבר נגדם ודברים שלא ניתן לדבר בעדם. דוגמא פשוטה היא דברי של הרב לוינשטיין שאמר מה שאמר, וסומן על ידי התקשורת כאיש משונה והזוי, למרות היותו מוערך מאד בקרב הציבור שלו, ולמרות שכל הציבור הדתי הלאומי כולל האגף הליברלי ביותר מהציבור הזה חושב כמותו.
הרב לוינשטיין הותקף כפי שלא הותקף איש לפניו, והחמור יותר הוא התבזה ברמה שהפחידה את כל האחרים לדבר כמותו ולכן הם מדברים בעדינות ובזהירות עקב בצד אגודל, כדי שגורלם לא יהיה כגורלו.
5.
כולם חושבים על אופן הדיווח בחדשות או מאמרי מערכת וכתבות, אך נישה לא קטנה היא תכניות ההומור החילוניות שאולי נתפשות כעין "בידור" אך הן אולי קובעות יותר מכל את היכולת של אנשי ציבור להתבטא.
באחד מספריו של הרב שמעון יוסף מלר על שושלת רבני בריסק ומאבקיה עם החילוניות והציונות, מתוארת הצגה שהעלו משכילי בריסק "איך נראית מלחמה על פי התורה". מאות שחקנים שהוצגו כחיילים עלו על הבמה. אך לאחר ההכרזות 'מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו וכו' 'מי האיש אשר נטע כרם וכו' עזבו עוד ועוד חיילים.
כשהגיעה ההכרזה האחרונה "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" קמו כל החיילים שנותרו – ועזבו. ועל הבמה נותרו רק שניים, יהודים זקנים, שעונים על מקלותיהם עם ספר תלמוד ביד: הצדיקים הנדירים "הגאון מוילנא" ו"השאגת אריה".
כשסיפרו את הדברים לגדול הדור מרן הגאון רבי חיים מבריסק. הוא הגיב: הגאון מוילנא והשאגת אריה, אכן נותרו כיחידים הראויים לצאת למלחמה. הם גם באמת יצאו אליה שעונים על מקלות ועם גמרא ביד, וניצחו לבדם…
6.
התשובה הייתה אמנם ניצחת, ושמרה על אלה שביקשו לשמוע, אך מה עשו המשכילים ליהדות אירופה כולנו יודעים. הרס וחורבן. יותר משאנשים אינם רוצים שישמיצו אותם, הם פוחדים שיבוזו להם.
לסאטירה יש כוח עצום. ביכולתה לצייר מישהו כחכם או כטיפש, כערמומי או כנוכל, כשמות חזקה או כדמות רכרוכית שאיש אינו יכול להזדהות עמה.
העובדה שכותבי תכניות הסאטירה הם אנשי שמאל מאפשרת להם למעשה לשלוט לא רק על מה שהפוליטיקאים יאמרו אלא על האופן שבו הקהל יראה אותם.
כך למשל לקחו את הרב לוינשטיין והציגו אותו כאיש שוטה ומשתטה, ששר ורוקד ומדבר דברים שאינם ממין העניין ובכך לא רק מחקו את כבודו בעיני הציבור אלא הבריחו מאות ואלפים מלהתבטא כמותו.
כשסופר לי על כך מיד חשבתי:" לו הייתה "סאטירה ימנית, ואלה היו לוקחים את אהרן ברק עם פיג'מה. זה הכל. עם פיג'מה. או את נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור מתפרעת עם אקדח טעון מאיימת על שרת המשפטים ומעווה את פניה כמטורפת (ועשו זאת לרב לוינשטיין), האמינו לי שבית המשפט היה הופך ללעג ולקלס.
אך אם מישהו יעז לעשות זאת, אני לא מקנא בו. ברב יפגעו בלי בעיה (בזמנו הייתה בובה בדמותו של מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל אבל שופטים? מחוץ לתחום).
למה? מדוע? אם אפשר לעשות סאטירה על רב ראשי מדוע לא על שופט עליון?
7.
כשאתם חושבים "תאגיד", תפסיקו לחשוב על איזו חברה שמעסיקה עיתונאים, שדרנים צלמים ובדרנים. תחשבו יותר על השלטון החדש. אם לא יהיה שם ייצוג מכובד למסורת ולימין, (כמו לשמאל ולערבים) זהו מתכון לסתימת פיות ולמשטרת מחשבות. כי שם נקבע ה כ ל !
ואז תבינו מדוע נתניהו מעדיף להפיל את ממשלתו על ראשו ובלבד, ש"התאגיד" לא ינציח למאה שנים נוספות את דיקטטורת השמאל במדינה.
