הייתי הילדה האבודה, הפנים נראו שמחות, אך הנשמה כה בודדה.
חיפשתי בכל מקום את האישור, לא בחלתי במותר או באסור.
השורשים כמהים למים, הלב אל השמיים, וביניהם הגוף נשבר, כשאין עתיד גם אין עבר.
עוד באתר:
אני יושבת ומצפה לה. נערה מבית חרדי שהוריה שלחו אלי לאימון, כמוצא אחרון לפני האסון. אני כבר מדמיינת אותה בראשי, מצרפת את כל התיאורים והסיפורים לדמות אחת. היא סוררת, מורדת, לא לומדת. היא מדרדרת, עוד רגע נופלת.
נקישה קלה בדלת והנה היא נכנסת. אני רואה אותה והיא אחרת! היא יפה, טובה, מוארת. מבלי לחשוב אני קמה ואומרת: "עלייך מדברים? הרי את נהדרת! את נראית ממש ילדה טובה!".
כך התחלנו את האימון הראשון שלנו. אותה נערה, שהפסיקו להאמין בה, הפסיקה גם להאמין בעצמה. היא החלה לבדוק את הגבולות, לחפש תשומת לב בדרכים עקלקלות. משפחתה התייאשה ממנה והוריה כבר שקלו צעדים קיצוניים.
עברו שנתיים ושוב הנערה האבודה יוצרת איתי קשר. כיום היא בחורה חרדית לכל דבר, הלומדת הוראה בסמינר. היא עברה שינוי גדול בחייה ומצאה את היציבות והעוגן, לו הייתה זקוקה כל כך.
בסוף פגישתנו היא פתחה את ליבה וסיפרה לי מה הביא אותה לעשות את השינוי הגדול בחייה: "היה זה אותו רגע בו קמת ואמרת לי שאני נהדרת. פתאום ידעתי שיש גם בי טוב. לקחתי את הטוב הזה איתי". "תביני…" היא המשיכה "עד לאותו רגע התהלכתי בעולם בו איש לא האמין בי, ופתאום…". הדמעות כבר מילאו את עיניה והיא לא הצליחה להמשיך, גם עיניי הוצפו בדמעות של שמחה, הודיה והתרגשות גדולה.
אותו רגע מכריע, היה למעשה רגע של נס! מבעד למעטה החיצוניות של אותה נערה, זיהיתי זעקה מוכרת. זעקתה של ילדה אבודה המחפשת את עצמה. ילדה המבקשת שמישהו יכיר ביכולות שלה ויעזור לה להכיר את עצמה. אותה ילדה שעמדה מולי שיקפה לי את הילדה שהייתי אני. וכל מה שרציתי באותם ימים, הדבר שאליו השתוקקתי יותר מכל, היה שמישהו יאמר לי שגם בי יש משהו טוב, שגם בי יש משהו לאהוב.
האמת שוכנת בלב ליבו של כל אדם. אמת שלא משתנה, גם כשהאדם עצמו כבר לא מכיר בה. אם נצליח, בע"ה, להאיר את הנקודה הטובה הזו, נאפשר לכל אחד לראות, לא רק איפה הוא נמצא, כי אם באיזה מקום הוא יכול להיות.
