לרוב, כשקורה אסון, ישר חושבים על משפחתו הקרובה של הנפגע, איך חייה נהרסו והקושי בלחזור לחיות אחרי אסון שכזה ופחות חושבים על הסביבה הרחוקה יותר של הנפגע, כגון חברים לכיתה, בני דודים רחוקים או עמיתים לעבודה, אז מה אנחנו עושים כאשר אנחנו יודעים שילד בכיתה של הבן שלנו חולה במחלה נוראית שאפילו מפחיד לבטא את שמה? אנחנו יודעים שמתפללים עליו בכיתה, אנחנו רואים את הילד שלנו עצוב, מודאג, נסגר ויודעים בוודאות שיש קשר ישיר בין הדברים.
ניסיתם לגשת אל הילד אבל הוא מסרב לדבר, יש לנו ציפיות, יש לנו כללים איך הדברים צריכים וחייבים להיות. למדנו מתישהו שאם קשה לילד אז צריך לגרום לו לדבר. אם כך אנחנו כרגע חווים כישלון כהורים. הילד נמצא במצוקה והוא לא מוכן לדבר איתנו, ובכן בואו נעשה סדר.
א. זה לא נגדכם!
ב. לילד קשה לבטא את עוצמת הרגשות שיש בתוכו. הוא סובל בתוכו עומס רגשות (סובל, מלשון סבל שסוחב דברים)
1. פחד עצום. פחד מהמוות של החבר, פחד שזה יקרה גם לו, פחד מהסבל, פחד שזה יקרה לבני משפחתו…
2. דאגה רבה. לחבר שלו, מהפרידה שחס ושלום תגיע, מהסבל שהחבר עובר…
ג. לרוב, כשיש עומס מוגבר של רגשות קשים, לאדם קשה לדבר. תראו אותנו ברגעי שמחה, בוכים מהתרגשות וכל עולם המילים מתבלבל לנו ואנחנו מדברים פתאום בג'יבריש מדוברת. כך בדיוק ברגעי עצב או פחד, לאור הנ"ל ברור למה הילד שלנו מסתגר וכל ניסיון שלנו לגרום לו לדבר רק תגביר את ההתרחקות שלו מאיתנו, הנודע מדאיג אותו והלא נודע מפחיד אותו, זה טבעי
עוד באתר:
אבל איך אנחנו יכולים לעזור?
להלן השלבים שיכולים לעזור לילד להרגיש במקום שבו מבינים אותו, רואים את המצוקה שלו ולא נותנים לו להיות עם המצוקה הזאת לבד. זה נקרא אמפתיה.
שלב הראשון, זהו שלב הדיבור שלנו, האמירה החד משמעית שהוא לא לבד:
1. קחו את הילד לשיחה אישית ותגידו לו במילים שלכם "אני יודעת שפלוני מאוד חולה, אני מאמינה שכמו שזה מפחיד ומדאיג אותי כך גם אתה חווה דאגה ופחד. חשוב לי שתדע שאנחנו כאן בשביל להיות איתך כשתצטרך ותרצה".
השלב הבא הינו להיות חלק ולעשות פעולה של חיבור ואמפתיה
2. "חשבנו שאולי כדאי שנעשה משהו משפחתי לשלום החבר שלך. אבא הציע שניסע כולם לכותל להתפלל, אני חושבת שכולנו נאסוף את כל נשות המשפחה להפרשת חלה משותפת באותה השעה ואני אשמח שתצלם ונשלח למשפחה של הילד כדי לחזק אותם."
בשלב הבא נצרף אותו כחלק מצוות ההיגוי. ברגע שמישהו נמצא בקבוצה שמרגישה וחווה כמוהו הוא מרגיש ומבין שהוא לא לבד:
"מכיוון שאתה הכי מכיר את הילד, בוא נחשוב מה יכול לשמח אותו או אולי את משפחתו. מה עוד אתה מציע שנעשה? אנחנו מוכנים לעשות כל מאמץ לצורך העניין". ועכשיו תתחילו להציע ביחד איתו רעיונות ושיפורן.
זכרו, לאורך כל הדרך לא להבטיח לילד שבזכות המעשים שלכם החבר שלו יבריא. אלא, לדבר בכנות שאיננו יודעים מה יהיה בסוף אבל אנחנו עושים פה את המאמצים למטה כדי להקל ולעזור ואנחנו תקווה שנראה ניסים והילד יבריא ויזכה לחיים ארוכים ובריאים.
שנדע רק בריאות ושמחות תמיד
חנה פרלמן
מטפלת ומנחת פסיכודרמה
050-6666200
