אתמול היה עוד אחד מהימים האלה. הייתי חייבת להזכיר לעצמי שרציתי וייחלתי לזה כי אחרת אני שוב מתלוננת כמו פולניה. הרי כל כך רציתי שזה מה שיהיה. ביקשתי עבודה. ביקשתי לאמן נשים ונערות. ביקשתי למסור הרצאות ולהעביר הנחיות, והנה ה' שולח לי אותן ואותם בשופי.
אבל אני, כמו תמיד, מתלוננת. רצתי מייעוץ להנחיה וביקרתי בשלוש ערים ביום אחד. הכרתי שש בנות עם סיפורי חיים מרגשים ומרשימים בזו אחר זו. כן, כשיהיה לי את הזמן לכתוב… אספר את סיפורן.
תכל'ס, לא נותר אלא לחיות ולהודות על היום המבורך ולוותר על התלונות, העייפות והתשישות. זו הבעיה הגדולה שלנו. אנחנו רוצים משהו, אבל לא יודעים להודות כאשר אנחנו מקבלים אותו. זה מזכיר לי את הבדיחה המפורסמת על ההוא שחיפש במשך שעה ארוכה חנייה ברחובות תל-אביב. בצר לו, הרים ידיו לשמיים, והבטיח: אם רק תארגן לי חנייה, אחזור בתשובה שלמה… עוד לא סיים את דבריו והנה מולו רכב יוצא מהחנייה. והוא: תודה אלוקים, אל תדאג לי, הסתדרתי לבד…
עוד באתר:
הבוקר אני מכינה ארוחת בוקר, מציצה בהודעות ושומעת שיעור של פרשת פנחס. מה לעשות, חייבים מולטי-טסקינג אם צריכים להכין שיעור לרדיו ושיעור שבועי לחיילות מקסימות. אני מצליחה להתרכז בשיעור ונפעמת מהדרך בה מסבירים את עניין הגורל וחלוקת הארץ. זה ארוך, אז הנה ההוראה לפועל: תמיד, בכל עניין ונושא, ובפרט בענייני קדושה, יש לבצע את המוטל עלינו בשלמות בכל שלושת המישורים של מחשבה, דיבור ומעשה. בין אם מדובר בהכנות למטרה ובין אם כבר הגענו למטרה עצמה. זהו אחד המאפיינים של איש אמת הנקרא "פנימי", אדם השקוע כל כולו עם כל האמת במה שהוא עושה כעת.
לא אכנס לעומקה של השיחה ולדרך בה לומדים מהפרשה את ההוראה הזו, אבל אביא את הסיפור הבא שממחיש את העניין: באחת ההתוועדויות הרגיש רבי שלום בער שהבחורים מנגנים בחיפזון כהקדמה למה שיבוא אחרי הניגון – דברי החסידות של הרבי. הרבי הרש"ב הקדיש שיחה שלמה לעניין ובה הסביר שיהודי צריך לעשות כל דבר בעבודתו בשלמות, אפילו כאשר מדובר אודות עניין שהוא רק הקדמה לעניין אחר. "היכן שנמצאים – שם צריכים להיות … כל זמן שעוסק אני בזה צריך אני להיות בזה".
