עקורת בית: פטירה או התפטרות?

הרבה גבות הורמו ביום שבו החלטתי שפטירתה של אמא תהיה גם התפטרותי מכל חיי הקודמים.
עצב ושמחה התערבבו בפנים של בעלי."התעוררת עכשיו, אחרי שהטרגדיה דפקה לך בחיים, חבל..", הוא פצע אותי באותו הרגע, ובינינו זכותו, כי מי שנפצע בשנה האחרונה היה בעיקר הוא, ועדיין הפצעים אצלו מדממים. ברגע ההוא, כשידעתי שזהו, אני חייבת לחזור הביתה, ישבתי מאחורי שולחן העבודה, התרכזתי בפעולת שאיפת האוויר לריאותיי ובנשיפתו והמתנתי ששאר העובדות יצאו לארוחת הצהריים שלהן. אחרי שהן הסתלקו פתחתי מסמך חדש במחשב, הקלדתי את מכתב ההתפטרות שלי וציינתי שיום העבודה האחרון שלי יהיה בדיוק בעוד עשרה ימי עבודה מאותו רגע.

הדפסתי את המכתב והשארתי אותו חתום על שולחנה של מרים, אחראית כוח האדם במשרד. שתי דקות אחרי שהמכתב התקבל, היא נכנסה אליי לחדר המומה ומופתעת. "יש משהו שאני יכולה לעשות כדי שתשני את דעתך?" לא, אין משהו שיכול לשנות את החלטתי לעשות הכל, כולל הכל למען הורי, אין. נחמה גיחכה."קחי שבועיים חופש, אין מצב שאת מוותרת על העבודה שלך", והיא צדקה, אם לא אמא שלי שאמרה לי שלום, לא הייתי עוזבת את המקום הזה. האם נשארה לי בלב פינה אחת לא מצולקת? נחמה לא תבין…. היא בעצם מעולם לא הבינה, היא מזן אנשים שונה, כאלה שנולדו לספור את השקלים ולבנות מהם מגדלים של מיליונים.

ביום העבודה האחרון שלי, הוצאתי ארגז קרטון מארון הציוד ורוקנתי את תכולת השולחן האישי, ארזתי את התמונות ואת כדורי האקמול שתמיד הבאתי איתי, ניקיתי את שולחן העבודה במחשב שלי, ומחקתי את הקבצים המיותרים. אחר כך זרקתי את תג העובדת שלי לפח הזבל הקרוב. ידעתי שלא אחזור לשם לעולם.

עוד באתר:

לילה סוער

מטח כבד מאיראן: מספר זירות נפילה; שלושה הרוגים במרכז

פנחס בן זיו

מקומם

"באר שבע של הבדואים": התיעוד והמעצר המהיר

אבי יעקב

צפו בתיעוד

הרס בכל פינה: כך נראית זירת הפגיעה בבני ברק

פנחס בינדר

שמחה לאיד

תיעוד דרמטי: אסירים חגגו את ירי הטילים ונענשו

גדי פוקס

@@@

"אני לא מבינה למה את חייבת לפרק את החיים שבנית לעצמך? יש לך אחות צעירה בבית" ככה אמרו כולם ודקרו אותי. לכי תספרי להם, לכולם האלה שאת בעצם האחות הקטנה, לכי תספרי את סיפורה של האחות הקטנה שלך שהגיחה באמצע החיים, ובכלל אינה הבת של אבא שלך. לכי ספרי בדרמה וברתק, אולי תכתבי שעת סיפור או הצגת יחיד, תעמדי על הבמה באמצע אלומת האור, תדקלמי בשטף, תלחלחי לשומעים את העיניים, תוסיפי שיר עם נר ותמלאי קופות? אולי? הנה הוא, הסיפור: 'קטע משומן על הכביש המהיר, החלקה מעל מעקה הבטיחות, מכונית מתהפכת, ובתאונה קטלנית מוצאים ההורים את מותם במקום, ורק תינוקת עדיין מייללת ברכב המרוסק. שבורת צלעות, חבולה, אבל נושמת, קוראת לאבא ואימא שלה שלא ישמעו עוד את הבכי הזה לעולם. המשפחה נכנסת לתמונה השרופה, מנקה כתמי דם ומחפשת לתינוקת מסגרת חדשה. דודים טובים מאמצים את התינוקת אל הלב, ואל הבית- והם, ההורים שלי. וככה נולדה לי אחות פצועה וחדשה כשהייתי בת שמונה. אחות בשם נעמי'.

אני הייתי תמיד הילדה הקטנה של אמא, עד שהיא הגיעה לביתנו- ציפור שבורת כנפיים שהוציאה אותנו למסע ארוך. אז עזבה אימא את העבודה שלה כדי להציל את הגוזל האומלל, ועכשיו תורי להציל את בית אמא שלי. שוב אני משקרת. תורי להציל את הבית שלי.