מה שנראה בלתי מציאותי באופן מוזר אתמול בצהריים, ולאחר כמה וכמה כוסות קפה הפך בלתי מציאותי עד שכמעט הייתי בטוחה שחלמתי הכל, הפך סופי ללא תקנה באורו האפור של האשמורת. שכבתי ללא ניע והאזנתי, אבל הדירה נותרה דוממת, אף קול לא בקע מהמטבח, אף אחד לא קירקש ברחבי הבית עם צלחות דייסה עמוקות והזהיר כי החלב עומד להתקרר, אף ריח של קפה שאמא טחנה בעצמה לא פוגג את העייפות, אף המהום שקט של מכונת הכביסה שהיא אהבה להפעיל בחמש לפנות בוקר, כלום.
הסבתי את ראשי, והעפתי מבט בדלת המרפסת הקטנה שהייתה כל כך אהובה על אמא. הווילונות הפרחוניים שהיא תפרה היו פתוחים ובוקר קר נלחץ אל זגוגית החלון. הידקתי את השמיכות היטב, ונזכרתי איך נכנסתי אתמול אחרי שהבנתי שזהו, יש אמא חדשה שתיכנס לכאן בעוד שבועיים. יש לנו שבועיים להתפנות מן הדירה. רק הגענו לפני מספר שבועות, העברתי את הילדים בית הספר, התחלנו להתמקם, איך זה יכול להיות?
אנחנו מיותרים בדירה, אנחנו חייבים לפנות אותה. היא כבר עזבה את הדירה שלה. מתברר שהיא חיה בשכירות מאז מכרו היא ובעלה את הדירה שלהם כדי לחתן את הילדים. טוב, אז ברור שהיא תבוא לגור כאן. היה רגע שחשבתי שאבא יציע לנו להישאר בדירה.... טוב, נו, באמת, מה עובר עלייך? גערה בי אחותי ובצדק.
עוד באתר:
הגיע הזמן להמשיך הלאה. זכיתי במצווה גדולה, וחבל לי להפסיד אותה ולהביע חרטה. בעלי עודד אותי. "הכל לטובה, יעל, הכל לטובה", אמר, ובאמת התכוון לכל מילה. הוא לא הסתפק בזה ורצה גם שאבין את המושג לעומק: הנה אלוקים מקנה לי את הזכות לקיים מצוות בצורה הכי מדויקת.
הכול נכון, הכול אמיתי, הכול ברור בראש. לא בלב. לכן אני לא מצליחה לעצור את השטף הזה. אבא הבטיח לעזור לנו בתשלומי שכר הדירה שנמצא בינתיים. כאילו שזאת הייתה הבעיה היחידה. נשמתי עמוק. השתקפות פניי החיוורות המוכתמות בדמעות במראה הארוכה שנתונה במסגרת כחולה בסלון נראתה כמו שמש חיוורת מוקפת בכתמים.
צחקתי במרירות, צעדתי אל המראה ובחנתי את עצמי במבט חסר הרחמים של המיואשים. הרגשתי נורא, והצללים הכהים מסביב לעיניים גרמו לי להראות על סף מחלת נפש. הורדתי את המראה מהקיר, אבל זה לא עזר. יכולתי לדמיין בקלות איך אני נראית, והדמעות המשיכו להתגלגל. בעלי והילדים נסעו להורים שלו ואני נשארתי כאן אתמול כדי להתחיל לארוז. החתונה הצנועה נערכה, הם נסעו לשבועיים והשאירו את כולנו לאסוף את עצמנו.
"תשמחו, תשמחו", אבא ביקש מאיתנו. היה לו קשה, ועדיין. אני בטוחה. אבא חייב להמשיך את החיים, נכון- אבל גם אנחנו. היא אישה טובה, נכון אבל גם אני, ואני לא מסוגלת לקבל את המציאות החדשה. היא ביקשה ממני לקחת איתי, לפחות לתקופה, את אחותי הצעירה.
"את מבינה שיש כאן מצב עדין מאד", רמזה לי בעדינות. כן, אני יודעת, שאבא שלי הוא אביה המאמץ, למרות שבשבילה הוא האבא היחיד שהיא מכירה מאז אותה תאונה מחרידה שקפחה את חיי הוריה. והסכמתי. הסכמתי לקחת אותה אלי , לתת לו מחסה, וכי הייתה לי ברירה אחרת? ידעתי שאני חייבת את זה לאמא. פתחתי את המגרה, וסגרת אותה בחבטה. כמה זה קל לצאת מתוך חייו של מישהו בלי להשאיר זכר, חשבתי. האושר והעצב קרובים זה לזה לעיתים קרובות, ובמלים אחרות, אפשר לומר שהאושר פוסע לעיתים בצורה משונה, בדרכים מוזרות.
