"אמא", אני יכול להישאר בבית היום?" מאיר הסתכל עלי. הילד שלי רוצה להישאר לצידי כל הבוקר. אפילו לא לשבת עלי, רק להרגיש את אמא שלו, ואני שומעת את עצמי עונה לו:" מאיר חמודי, היום אמא עסוקה מאד בעבודה, כשתחזור אקח אותך לעשות קניות בסופרמרקט, טוב?" מאיר מאוכזב מהתשובה שלי, הוא אורז את הסנדוויץ', ורץ להסעה המצפצפת. זהו, כולם בחוץ. בדיוק באמצע נשיפת הנשימה השקטה הראשונה להבוקר, הטלפון מצלצל. זאת דודה שלי שם, רוצה להתייעץ. "אני עצמי שק של בעיות", אני רוצה להגיד לה אבל במקום זה מספרת בהתרגשות של ילדה: "מצאתי את חוברת המתכונים של אמא שלי". אני ממשיכה בלי לבלוע את הרוק: "ואת מבינה שמעולם לא ידעתי שאמא אספה מתכונים, את חייבת לקרוא את המחברת".
"מצוין, תגיעי לכאן, ונתכנן את הצעדים הבאים". הקול של דודה אתי התעורר. הנה המחברת שאמא השאירה מתחילה להחיות את המשפחה, והמתכונים- להאכיל את הלבבות הריקים והרעבים. מיהרתי לחדר הארונות, שלפתי את המחברת וליטפתי אותה, ככה בספונטניות. אמרתי לבן שלי, שאני הולכת לעבודה? "אבל חוברת המתכונים היא העבודה החדשה שלך", שכנעו אותי כמה כפות קקאו וכוסות קמח מהחוברת". שיהיה.
"מזל טוב על המשרה", לחצתי לעצמי יד במראה. סגרתי את המחשב, לא יכולה לשחות יותר במערבולת המחשבות, טובעת. "די, אני חייבת להפסיק את הטירוף הזה", האצבעות שלי רועדות, הראש מאיים להתפרק מהלחץ שמופעל עליו, עומס יתר על התוכנה. בפעם האלף ושתיים החודש הזה הבטחתי לעצמי לעצור את הקרוסלה ולרדת ממנה, אני מאיטה ואז שוב מוצאת את עצמי בסחרחורת מטורפת, ובכאב ראש אדיר. די! אני יודעת שאם לא אערב מישהו בסיפור, אני אסתבך, אפול ברשת שממנה לא אוכל לקום, אאבד את שפיות דעתי, והגרוע מכל, אאבד את טיפת הכבוד, זאת שדאגתי לשמור במבחנה במשך שנים.איבדתי את הבלמים, הגה הפלסטיק נשמט, מי יעצור את הרכב לפני התהום?
עוד באתר:
"הי, הכל בסדר?" בעלי נכנס לחדר, ואני התעוררתי משינה עצמית שטופת זיעה. "מה את עושה? שוב מחפשת עקבות של מתכונים אבודים?" הוא נאנח. תמיד ידעתי שסבתא שלי ניצולת שואה וגם ידעתי שהיא לא תספר את סיפור העבר שלי, ואמא הזהירה אותי לא לחפור…אז לא חפרתי, רק שמאז שמצאתי את מחברת המתכונים החיים שלנו התהפכו. אולי אני נאחזת במתכונים כמתכון לעליבות שלי.
אם היו אומרים לי יום אחד שאראה את המקבילה של החיים הייתי מתחרפנת, הייתי שם במקום בו לא יכולתי לשאת עוד שניה אחת של שיטוט מהשולחן למטבח עוד שניה אחת של חיי כאצה משרכת רגליים נמאס היה לי לחיות בעיר שלי שלא קרה בה כלום הסתובבתי ברחובות הפנימיים מתפללת לשינוי שמא אפול על פיסת חיים אקזוטית, החדרון הקטן שבו הייתי עובדת היה המקום הכי עצוב שראיתי, קיר מקולף פורמייקה ישנה על שולחן משרדי רועד ובפעם האחרונה שישבתי שם מול מחשב דהוי וחביתת בוקר חשבתי שעוד קפה אחד ונשמתי חוזרת לאייטיז
ואז זה קרה נפגשתי עם החיים שלי, נחמה עם העיניים העליזות ונפש עשירה וטיילנו מתפעלים מבתי קפה ומלופטים לאמנים ופעם כשהיה לה מצב רוח אוליגרכי ואופטימי במיוחד נתנה דרשה שובבה משובבת נפש
ואז הגיע החלום שעירסל לי את הלב, להישאר לצידה ולפרוח ולהצליח והיו ימים קסומים ואשליות עזות רק שהגוף נכנס לפעולה וחומת ברלין קמה ונפלה ושוב קמה ומבלי לשם לב התרחקתי מעולם רוחני, וממש ערגתי לחיות קל יותר שפוי יותר, להשיל מעלי שני טון דאגות מצפוניות שעשו לי בלט בגב וזה מעציב כי ממתי לחיות עם החיים שלך הפך להיות כזה חלום רחוק??? ונכון נהניתי, אוהו נהניתי מכל הפגישות, והנצנצים, והלקוחות, והקמפיינים, רק שיש מחיר לאט לאט המסר מתחיל לחלחל
ועכשיו פתאום אני מוצאת את עצמי אחרי שחזרתי לזירת המוות שלי, למקום המחניק הזה שהבטחתי שאבקר רק בחגים הייתי רוצה לקבור זכרונות ולהשאיר מאחורי את השנה האחרונה לטוב ולרע. נחמה השתנתה כך חשבתי, ואני? שלא ידעתי מה קיים בתוכי יודעת שוב ושוב ושוב שאני חייבת להרפות ולחזור אל זירת האפור ובכל פעם שהבפנוכו יתרסק לזכור שאסור לי לרסק את הבית שלי. אם לא בשם האמת והמצפון בשם האהבה לילדים שלי.
והמתכונים, הם בשבילי תקווה לצאת מהאפילה, לטפס בחזרה אל המקום הטבעי שלי, ועדיין לנשום אוויר של תקווה. על השולחן נח לו המכתב.
