עקורת בית: ריח של עוף מטוגן ושקדים בקינמון

מידי יום חמישי החביא סיר ענק של חמין כמות הגונה של שעועית שהושרתה במשך כל הלילה, גריסים, חלקי גרונות, ומעיים, אח, ה'הלזאלה', סבתא השתמשה בעור של עוף שלם, מילאה אותו בכבדים וליבות זרויי פלפל שחור ומלח החוברים לחלה סחוטת שמן וביצים, הניחה בחלקו העליון של סיר הצולנט, ושפשפה כפיים בסיפוק • זכרונות מהמטבח של סבתא • עקורת בית פרק 16

אתי קצבורג

י"ט באלול תשע"ז, 10/09/17 10:01

א+

א-

הסתכלתי על המכתב החדש שהגיע, ובפעם הראשונה חייכתי, אירוניה. לחייך מול תשובה שלילית נוספת. אני אמורה להשיל דמעות כמו מים, ולראשונה ראיתי בתשובה שלילית תשובה חיובית. אולי כי בפעם הראשונה הבנתי לאן פניי מועדות. "אין שמחה כהתרת הספק", ככה החיים לימדו אותי. וכן, עד התשובה השלילית השביעית שקיבלתי הרגע, הוילון נפתח, המסך היה ברור, לבן על גבי שחור. את הולכת לאפיק חדש. המהמתי לעצמי. מאז שמצאתי את המחברת, המחברת הפכה אותי לאובססיה מהלכת. "מצאתי מחברת מתכונים של אמא שלי, ואני רוצה למצוא את השורשים של כל המתכונים, ואני גם רוצה לפתוח קייטרינג", זהו אמרתי את זה. בדיוק כשסיימתי להגיד והפה שלו נפער. היא נכנסה. אחותי הצעירה. "את מוכנה לנקות את המטבח?" ביקשתי ממנה. והיא שלחה לעברי מבט מתפלא. היא הרי לא הורגלה מעולם לנקות מטבחים. אמא תמיד ריחמה עליה.

ופתאם נזכרתי במקרה מן העבר. נכון שהיה בינינו מרחק של שנים, אבל כשבבית הספר הטילו עבודה שבסופה פרס, היא ביקשה להעתיק ממני. "אני מעתיקה ממך", היא אפילו לא בקשה רשות, לא שאלה אותי אם אני מסכימה, היא הציבה עובדה. שבועיים ימים אני שוקדת על העבודה בהיסטוריה שהמורה הטילה. יסודית כדרכי, כולם מציינים את העובדה כי אני מתייחסת ברצינות יתר למטלות. למה הידיים שלי לא זזות, למה הרגליים שלי תפוסות ברגע שהתיישבה לצידי וביד גסה עלעלה בין דפי העבודה והחלה להעתיק את החומר, כשהיא משחקת במילים, לטשטוש עקבות. שבועיים אחרי זה, היא קבלה ציון עשר על עבודה עליה עמלתי. הלב שלי נצבט כפליים כשאמא אמרה לה בעיניים נוצצות מגאווה: 'כל הכבוד לך, תספרי לאבא כשהוא יחזור'. ולמי אני אספר? ולמה לי היא לא אומרת כל הכבוד? היא רק שלחה מבט אל הציון עשר שהתנוסס לו בקדמת העבודה.

"נו, ברור", למה ברור לה? אולי כדאי שאתחיל לזלזל בלימודים כדי שלא יהיה לה כל כך ברור? אמא ישבה איתנו והכינה דף מטלות. איכשהו נפלו עלי כל התורנויות. היא רק ידעה בחושים המיוחדים שלה לזהות מתי אמא נכנסת לחדר או למטבח, בתוך שניות דאגה להעטות על עצמה ארשת אחרת, לאחוז במטאטא, או בסחבת ניקיון.
וככה לאט, העובדה חתמה קבע כאן בבית, היא פורחת ומצליחה בכל תחום בו היא נוגעת. לכן אין זה פלא אם מצאתם אותי כעבור שנים בערב פסח, נערה צעירה משפשפת במרץ קערות נחושת, מבריקה אותן, בעוד תמר מסתובבת עם אמא בין החנויות כדי לרכוש מוצרים לחג. היא הרי החליטה שמקומי במטבח…אבל אולי היא ניחשה, שאכן מקומי במטבח, אני הולכת לפתוח קייטרינג.

"הם נישאו בשנת 1929. החתונה נערכה בחצר בית הכנסת בעיירה. כל התושבים השתתפו, סבי וסבתי היו צעירים בתחילת דרכם, ואף אחד עוד לא חלם שמלחמת העולם השנייה נוהמת אי שם מאחור. היו אלו רגעי השלווה האחרונים שלפני הסער. הם באו ממשפחות עניות, אבל החליטו לעשות מעשה. סבא, שישב ולמד, הקים עם סבתי בית קרשים במשכנות העוני של הכפר, וסבתא, הרעייה הנאמנה, ניסתה לחשוב איך לשדרג את המציאות. הרעיון נולד פתאום כשעברה ליד מסילות הרכבת שבקצה העיירה. הנוסעים הרעבים שעמדו שם להמתנה בת חצי שעה, גירו את הדמיון שלה. היא החליטה להשביע אותו ואותם גם יחד ולהתחיל למכור חטיפים.
סבא הסכים לרעיון המתבשל ודוכן המזון הנייד יצא מהסיר. שם, בתחנת הרכבת הם מכרו פעמיים ביום ממתקי אורז ותפוחים, וגם שקדים ודבש טבולים בריח קינמון. מממ, זה היה טעים מאד, ולא במפתיע הפך הדוכן להצלחה מסחרית מעלת ניחוח ומדוברת בפה מלא.

מעודדת מהסיעתא דשמיא,פינתה סבתא פינה בחצר הבית, והקימה שם מסעדה ביתית פרימיטיבית. שם ניצלו להם נתחי עוף מתובלים בקמח חומוס ומטוגנים בשמאלץ, להם הוסיפה סבתא גם את הגעלע שקד ורקד בתזמון מושלם. גידים ורגלי עוף, התבשלו שם במשך שעות, עם ריח שום ופלפל שחור, לתפארת המטבח הפולני.
מידי יום חמישי החביא סיר ענק של חמין כמות הגונה של שעועית שהושרתה במשך כל הלילה, גריסים, חלקי גרונות, ומעיים, אח, ה'הלזאלה', סבתא השתמשה בעור של עוף שלם, מילאה אותו בכבדים וליבות זרויי פלפל שחור ומלח החוברים לחלה סחוטת שמן וביצים, הניחה בחלקו העליון של סיר הצולנט, ושפשפה כפיים בסיפוק.
את הכופתאות באו כולם לטעום, סודה הקולנרי של סבתא היה לטרוף את הביצים עם עם שתי כפיות סוכר, חצי כוס שומן, בצל מטוגן, קצת מים וקמח וליצור כיכר מוארכת. היא הוסיפה אותן לסיר כשהנוזלים רתוחים, ולא היה פלא פלא שכל בני העיירה היו עומדים בתור עד שתחתית הסיר הייתה שחורה וריקה…"

וואו. הנחתי את המחברת. ריח וטעם דגדגו אותם. הרגשתי אותם ובעיני הדמיון כבר ראיתי את סבתא רצה עם השביס בשוק בעיירה, מחפשת את חלקי הבשר הכי זולים והכי משובחים, כאלו שיכולה לדרוש אותם רק מבשלת פולניה. לראשונה מאז אמא נפטרה נפגשתי שוב בשפיות. הנה, היא חוזרת אלי. עכשיו אני יודעת מה המטרה שלי. אני חייבת ללמוד את כל המתכונים וליישם אותם, אני חייבת לחקור ולהנציח כל אחד שמופיע כאן במחברת. יש לי מטרה.