בואו נדבר על סליחה

בואו נדבר על סליחה רגע. ודווקא אני רוצה להתחיל מהמקום הכי קרוב אלינו.

אנחנו.

לאמא שלך כבר סלחת, לחמות את באמצע, לבוס יש עוד משפט אחד שאתה חייב לשמוע וזה מאחוריכם, לילדים כבר סלחנו כי ממילא הכל מניפולציות מולם כדי להשיג את תשומת הלב שלהם (והחינוך, בארוור) ולשכנה ממול יש סיכוי טוב שעד יומכיפור הכל מאחוריכם.

עוד באתר:

סוחף ומרגש

מתוך המופע: שמוליק סוכות בביצוע לייב "רואה אותי"

אליעזר חסיד

"מתרגש עד דמעות"

צפו: בנו של יו"ר ועדת חו"ב נכנס לעול מצוות

אבי יעקב

אטימות או אנטישמיות?

בגלל סיגריה: עשרות חרדים נזרקו מהאוטובוס בצומת

גדי פוקס

החסימה והסערה

מרדכי דוד לא חוזר בו: "זה בסדר לכנות את נתניהו היטלר?"

פנחס בן זיו

ולעצמך?
בכל פגיעה שאנחנו מנכסים לעצמינו, יש פינה קטנטנה, שהיא בסיס עדין לסליחה המיוחלת. זו הפינה הפרטית שלנו, עם המקום הפגיע והרך, של עקב האכילס שלנו. החוליה החלשה שלנו. המקום הקטנציק הזה שעוד לא טיפחנו ופינקנו וחיזקנו מספיק, ולכן הוא עוד לא מספיק יציב וכל רוח מנערת אותו אל מחוזות הבלבול,
ומכאיבה לו.
מכאיבה בו.

במילים פשוטות, פעמים רבות, מקרים שנפגענו וכאבנו, הם פשוט משום שנגעו לנו בנקודה אמיתית שעדיין לא מסודרת אצלינו, ובעצם, הסליחה האמיתית צריכה להיות קודם כל לעצמינו. לקבל את החולשה שלנו, להסכין לחסר, ללמוד להכיל ולאהוב את עצמינו על אף הדורש תיקון ובדק בית. משם, ממקום של אהבה עצמית, יבוא הביטחון העצמי, ותקל הדרך להצליח לסלוח לזולת הפוגעי שנקרה בדרכינו.

אבל איך?
איך לסלוח לעצמינו?
איך זה יכול לעבוד בפועל?

הרהרתי בכך רבות בימים האחרונים. ערב יומכיפור וכל זה. אחת מחובות ומצוות היום בחג הקדוש הזה, היא מצוות הווידוי. הרמב"ם בהלכות תשובה, מביא את הדרך לווידוי ראוי לפני ה'. ארבעה שלבים לווידוי. ופתאום איכשהו, הבנתי שזו הלולאה המופלאה שלנו, שתוביל אותנו בדרך אל עצמינו.

וידוי-הכרה. הכרה ברגשות, בנקודה הכואבת. מותר להגיד לעצמי בקול : "וואו, יש פה משו, זה נוגע בי. וזה מעורר כאב/כעס/עלבון וכו׳" או – "אני מרגיש/ה שזה מקטין אותי". (זה שנגיד את זה בקול, לא יקטין אותנו. להיפך, בדיוק משם נגדל)
תבינו, אי אפשר לעבד או לעבוד על רגש אם לא נדע שהוא קיים.
להגיד "הכל בסדר", או "יהיה בסדר", אולי ידחוף את הכאב לפינה לזמן מה, אבל הכאב יצוץ מתישהו ויחייך אלינו מצולק ודומע.

חרטה- התבוננות.
לעצור שניה, להתבונן פנימה, לבחון.
כמה אנחנו מאפשרים לעצמינו את המתנה הזו?
למצוא את המקום החלשלוש, לדייק אותו, לנסות לחפור קצת לעומק עם קצה האצבע, ככה בעדינות, כדי לראות לאן זה קשור ואיך קוראים לזה ומאיזו סיבה זה כל כל כך מפריע לנו, ואיך זה קשור לאגו שלנו (זה קשור, תאמינו לי….)
לחרוט לעצמינו שם, במקום ההוא בדיוק, כמה יחודיים אנחנו וכמה יש לנו זכות רק מעצם היותינו, ולכן, אף מילה, ואף מעשה, של אף אחד, לא יכולה לערער את קיומינו כאן בשום צורה.
פשוט כי ההוא מלמעלה "נעץ" אותנו בדיוק פה, ובדיוק במקום הזה, מול הכאב, הפגיעה והלמידה.

עזיבת החטא- לשחרר.
אחרי שהסתכלנו לשחור שחור הזה בעיניים, ועירבבנו לו, ודיברנו איתו, ואנחנו כבר לא מאד מפחדים ממנו,
לתת לו ללכת.
לא אנחנו הולכים. אנחנו פה. במקום שלנו.
אבל אנחנו פותחים את האצבעות הקפוצות, ומאפשרים לו ללכת לטייל. שימצא לו בעצמו מקום אחר ביקום.
אתם ייודעים, באופן אירויי, דווקא הפעולה של לשחרר היא פעולתית ממש, ודורשת השקעה (לפחות ממני אישית) ולא משו כזה של כלאחר יד. קשה לפתוח אצבעות שנקפצו לזמן ארוך.
ויש לי כלי. כבר ימים שאני מסתובבת עם משו ענק שתופס לי מקום בין המוח לבטן, עובר דרך הלב וממלא כל נים של תודעה שיש בי (עכשיו אתם מבינים בטח למה אני לא וורדת בקלות במשקל…. בדיחה בדיחה…. אבל…)
המשו הזה הוא פסוק: "הרפו ודעו כי אני ה'".

קודם תרפו, ואז התודעה עובדת דאבל, (כמה קל יותר לחשוב מתוך שלווה? בניגוד חחשיבה ממקום טעון….) דעו כי אני ה'. יש משהו שהוא גדול מכם. מכיל, וחומל, וכל יכול. שקובע פה את סדר העניינים גם כשזה לא ממש מסתדר לפי הרצונות שלנו.
אחחח. איזו הקלההההה.
פתאום אפשר לנשום.
"ויפח באפיו נשמת חיים"

קבלה לעתיד – לקבל את עצמי, לאהוב אותי.
עכשיו אפשר להתבונן מול המראה הפנימית שלנו. לראות את עצמינו עם הפינות החשוכות, ולהבין שהן מייצרות בתוכינו את הצל ומאפשרות לאור להיות אור. לתת לכל חלק בנו לגיטימציה, לא לזלזל בו, להעניק לו כבוד, רק משום שהוא, רק משום שאנחנו,
לחייך לדמותינו המשתקפת לנו
ולאהוב.
עם החסרונות
עם הקשיים
עם התכונות החלשות
עם מה שלא מושלם
כי זה האדם השלם שלנו
והשלם, באמת גדול מסך חלקיו.

איזה ערך יש לבורג של המרצדס אם הוא לא מוברג בה?! (טוב נו, אולי לא ממש דוגמא מושלמת….אבל יללא, בקטנה, קבלו את זה כפי שזה.) כמה אהבה יכולה לבוא מכאן אל עצמינו. פתאום בשבלול הבלתי אפשרי הזה, בלופ שיצרנו לעצמינו כי בטעות חשבנו שזו אהבה אל עצמנו (אני אסלח?? אני אבליג? ומה עם הכבוד שלי? אה?) פתאום, בתוך המבוך המסובך שלנו, מתנייעת אהבה. אהבה אל מי ומה שאנחנו. ורגש, טבעו שהוא מקרין החוצה, ואז, כשאנחנו אוהבים אותנו, האהבה תיגע גם בסביבה, והסביבה שלנו תגיב אלינו גם באהבה.
קבלה לעתיד, זו היכולת לקבל את עצמינו כפי שאנו

עכשיו. בדיוק עכשיו.
לא מתוך הסרת אחריות, לא מתוך דשדוש במקום, אלא מתוך אהבה טהורה ופשוטה לצלם שנבראנו בו.
ומן המדרגה הזו, הכנה והנקיה, והלא מסובכת (הוי, סופסוףףףף)
יתאפשר לנו לאהוב ולהתקרב.
להקב"ה, ולכל אדם סביבנו.
כי מערכות יחסים טובות, נבנות רק על שטח נקי.

שנזכה לסלוח לנו, לעומק, ולהתקרב קרבה אמיתי לה' ולאדם.

גמר חתימה טובה לכולנו!