הסוכה של זיידי שלי, זכתה במקום שני בתחרות הסוכה היפה של חיפה. על באמת. פעם פעם, כשהייתי קטנה, לפני שפחדו מדתות והדתות, היתה עושה עירית חיפה תחרות הסוכה היפה. מקום ראשון זכה שרול כהן הצייר, ומקום שני סבא שלי. והסוכות היו קרובות מאד. של זיידי שלי במרפסת, ושל שרול, בחצר מתחת.
אלו היו סוכות של ניצולי שואה, שהקימו בשארית כוחותיהם משפחות, בשכונה של אודים מוצלים מאש. לחלק מאדגדול מהם, בכלל לא נשארה משפחה, וכך היתה כל השכונה משפחה אחת גדולה ומעורבבת. סבא שלי עם סבתא מצכוסלובקיה (כשהן עוד היו מחוברות) והרב רוטנר, ומשפחת בן שמחון שלא היה צריך שיעברו שואה כדי להתחבר איתם, ואדון וגברת הירש החילונים שאהבו אותנו כאילו היינו הנכדים האישיים שלהם.
אז לכבוד שאלו היו הסוכות הכי יפות, היו כל החברות שלי, באות ברגל בשבת או בחג, לשכונת חליסה משכונת הדר, כדי לראות את "סוכות הפלא". אתם יודעים.. היום יש סוכות הרבה יותר משוכללות, והרבה יותר מפוצצות, אבל בסוכה של זיידי שלי היה משו מיוחד. היה שם לב.
עוד באתר:
אלו היו ימים עתיקים, של צניעות ופשטות, וזיידי שלי רצה לקיים את מצוות סוכה בהידור, כולל החלק של "זה קלי ואנווהו". היו לו ידיים טובות, וכתב מופלא, וכל סנטימטר בסוכה היה מושקע. צבוע, מקושט, מתוכנן, אפילו קצת מצועצע. (צ'יצ'אש,-רועש, היתה קוראת לזה ספתא שלי, בהונגרית) לא היה ממש שפע של ניירות וחומרי גלם כמו היום. אז כשהגיע איזה נייר מוזהב מאמריקא, ארץ העושר והכל יכולה, היו שומרים עליו בדחילו ורחימו ומתכננים כל פיסה ממנו, שלא תלך לאיבוד.
ובכלל, זיידי שלי היה מלייאן, שלחו לו מאמריקה קופסאות כאלה גבוהות ומשולשות, מלאות בנצנצים. כאלה שאפשר למרוח דבק ולפזר. היום, מי מחשיב בכלל תחומר הזה.... אבל אז.... כל גרגר נספר. כל נַץ, נצץ. לפני סוכות היה מוציא זיידי את הנצנצים ואנחנו היינו מביטים בעיניים עורגות בפירורים מאמריקה, ובניצוצות האור שלהם ובאיך שזיידי הופך אותם ביד אומנת ליצורים וציורים בעלי משמעות.
בסוכה של זיידי היו תלויים כל הרבנים. כוווולם. ועם המון הערכה, כבוד ויראה, לכל אחד מהם. זו היתה סוכת שלום אמיתית. והיו סלסלות נייר שזיידי גזר לנו חת ושתיים כל שנה מחדש ושלח אותנו למטה להביא אבנים כדי להניח בתחתית הסלסלה כשנתלה אותה תחת הסכך.
בסוכה של זיידי ובאבי, היה תמיד מקום לגעצל הגלמוד עם המשקפיים שכל עדשה היתה נראית כמו תחתית של עראק, ושריח לא ממש מכובד נדף ממנו ולא הבנתי איך באבי הנקיה שלי מרשה לו להיכנס, ועוד מכבדת אותו. היה מקום ללוצי הדייג עם הריח של הדגים שהיה גר בסוף הוואדי והיה עובר תמיד תחת הבית עם הסוס והעגלה שלו, ומקום ליודה, שעד הרגע האחרון שלו לא החלטנו אם הוא איבד בשואה את האמונה, או האמין בבורא עולם, או סתם אהב ללמוד גמרא.
למטה, בחצר הפיצפונת, היו סוכות צפופות, מחוברות, נכנסות זו בזו כמעט. והיה בקושי מעבר צר לאיש אחד, אבל זה לא ממש שינה, כי לא אמר אדם שצר לו המקום. גם הירש שלא בנו סוכה בכלל כי לא ממש היה דחוף להם. ובצד, במרפסת של הסוכה, איפה שעמדה מכונת הכביסה, עמדו סלי הפלסטיק, שאך לפני כמה ימים התגוררו בהם התרנגולות.של הכפרות, אלה שאחר כך הלכתי איתן ועם באבי שלי ל"שויחט", כדי שיהיה מה לאכול בחג.
בסוכה של זיידי, הייתי יושבת בחגים בבוקר ומקשיבה לתפילות בבית הכנסת הספרדי ממול, מרחק הצצה,. עד היום בתפילת שחרית של שבת אני מזמרת לעצמי את"אז ישיר משה".... במנגינה ההיא, ששרו המתפללים עם סלסולים ומקאם אחר מזה שהכרתי.
בסוכה של זיידי היה תמיד סבא אחד מתוק מדבש, יושב בראש השולחן, וכמה נכדים סביבו,ותמיד תמיד היתה לו סבלנות אליהם : לספר, להאכיל, לצחוק, לחבק. ואף פעם לא להגיד לנו שאנחנו מעייפים או מנדנדים יותר מדי. והיתה שם באבי אחת, שהכינה אוכל פשוט וטעים של בית, עם המון אהבה וחום. והכי הכי היינו אנחנו. היום יותר מתמיד אני יודעת שאנחנו, הנכדים, היינו הקישוטים האמיתיים אצלם. הנקמה המתוקה בהיטלר ימ"ש. והשנה בין שאר האושפיזין אולי אזמין את זיידי שלי. שיבוא קצת, ויראה, שגם אצלי מקושט. לא, לא כמו אצלו, אבל אפשר לומר שירשתי ממנו משו באסתטיקה. ואזמין את באבי, שתראה שאני מבשלת את הקרויט (כרוב ממולא) ממש כמו היא. ותהיה שם נכדה אחת שכלכך מתגעגעת לימים הפשוטים ההם כשהאנשים היו גדולים ומאירים ונוצצים יותר מהאובייקטים, והם אלה שעשו את הסוכה לסוכת פלא.
בתמונה, זיידי שלי מכין קישוטי סוכה. התמונה הופיעה בעיתוני חיפה דאז.
