"חני, תרשי לי לבכות" \ רחל פסטג נפרדת מחני וינרוט ז"ל

פטירתה של חני וינרוט הותירה נשים רבות המומות, הדרך הייחודית שהתוותה בספריה ובהרצאותיה האירה באור אחר את חייהם של אלפים ורבבות | חברתה, רחל פסטג, נזכרת ברגעים בהם הרגישה כשדרנית שעליה לכבות את המקרופון ולהאזין, פשוט כך. וגם, על החברה חני | מרגש

אפרים דוד

י"ג בכסלו תשע"ח, 01/12/17 06:04

א+

א-

חני יקרה ואהובה שלי,
עדיין לא מאמינה שאתמול ליוונו אותך למנוחת עולמים.. שאת אינך איתנו עוד..
שקול צחוקך לא ישמע, שקולך נדם..

בדרך ללוויה לאורך כל רחוב ז'בוטינסקי, נראתה קשת ענקית בשמים, קשת צבעונית בלי גשם. זה הרגיש לי כל כך סמלי – כי את צבעת את החיים בכל כך הרבה גוונים..
הסתכלתי על מיטתך בזמן ההספדים, היית עטופה במין תכריכים סגולים ורציתי לשאול אותך אם את בכלל אוהבת סגול.. לא יכולתי להאמין שזו את שם שוכבת במין שקט שכל כך לא אופייני לך..

מידי פעם הסתכלתי לעבר הכניסה לבית הלוויות, חיכיתי לך.. רציתי לחבק אותך שוב.. רציתי שתגידי לי שמה פתאום ויש לך עוד המון להספיק בחיים ועוד חצי שנה בר מצווה ובכלל.. אבל את נשארת שם דוממת..

והדמעות שלי זולגות ללא הרף ופתאום שמעתי אותך אומרת לי נו, רחל תפסיקי כבר את לא רואה שכל האיפור נמרח לך..
ואני מנסה להפסיק כי אני יודעת שאת רוצה אותי מחייכת, אבל הדמעות מסרבות לעצור והן זולגות מעצמן.. כמו קיבלו חיים משלהן..

האמת, אני כבר מתגעגעת אלייך, לחיוך השובב והמתוק הזה שלך, לחיבוק שלך, לתובנות המטורפות שלך על החיים, מרגישה תחושה נוראית של החמצה. למה לא נפגשנו יותר? למה לא עשינו עוד תוכניות רדיו.. למה לא שתינו עוד קפה ביחד.. (זוכרת את ההוא בקפה קפה במרום נווה, ואת התה אצל ההורים שלי?)

זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי אותך, זה היה לפני בערך 3 שנים. את פתחת את דלת האולפן ואני חשבתי לעצמי מה הקשר בין האישה היפה הזאת לסרטן, הסתכלתי עליך, את חייכת את החיוך הקסום והמתוק שלך, התחבקנו והבנתי שאני כבר מאוהבת.

נכנסת לי ללב, לקישקעס, התמקמת לך שם וזהו..
אני זוכרת את אחד ממשפטי המחץ שאמרת לי אז, אני, לא אתן לסרטן לנצח אותי פעמיים.
ואת חיית יותר מכולם.. הספקת בחייך הקצרים מה שאנשים לא חולמים להספיק במשך חיים שלמים.
וכמו שכתבת לשירי, חברתך שנפטרה בגיל 31, גם את חיית חיים מלאים ומיתתך שלמה.

אני עוברת על הרשתות החברתיות, כל כך הרבה כותבים עליך.. כולם כל כך מוכשרים ואני הקטנה בקושי מוצאת את המילים. והדמעות מרטיבות לי את המקלדת..
חני יקרה שלי, תרשי לי עוד קצת לבכות לפני שאני מנגבת את הדמעות..
וקולך שנדם, ימשיך לחיות בתוכינו.. בלכתך השארת כל כך הרבה חיים אחריך..
מבטיחה לקיים את הצוואה שלך..

וגם את תנסי לקיים את ההבטחה שלך להתראיין אצלי בשנה הבאה לפני ר"ה.. כי הרי לך אף אחד לא יכול לסרב.. אז תבקשי מאלוקים, תתחנני אליו שיביא כבר משיח..
מתקשה מאוד להיפרד,
אוהבת אותך,
רחל