אז עכשיו אחרי שהסאגה הרפואית האטרקטיבית שלי הסתיימה והיא מאחורי (סתימה בצנרת, ופרידה כואבת מכיס המרה הנאמן שליווה אותי מיום הולדתי )אחרי שהחיינו, וקיימנו, והגענו לרגע הזה, של הערכת כל נקב וחלול, ושימת לב מדוייקת שאם ייפתח או ייסתם אחד מהם, שלא כסדרו, המצב לא אי אי אי,
עכשיו-
אפשר להביט אחורה לחייך ולהודות."נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוקינו" ואיכשהו- משך כל תקופת האשפוז (קודם היתה עונה ראשונה, ואז לאור ההצלחה , הופקה העונה השניה) נזכרתי בימים אחרים של אשפוז, לפני שנים שנים, ובסיפור אחד מצחיק שכל פעם שהציעו לי תה מפנק במסגרת מה שהיה אפשר לפנק, צף הסיפור בזכרוני ומתח לי חיוך על השפתיים והלב.
זה היה לפני 17.5 שנים. כשנולד התינוקי שלנו. אלחנן נ"י. אלחנן נולד בכמה ניסים גדולים, וגם לאחר לידתו המשיך הרצף הניסי, כשאושפזתי בהדסה עין כרם ,לזמן ארוך עם קריש מסוכן בוורידים העמוקים. הייתי ממש בסכנת חיים. היה אסור לי לרדת מהמיטה בכלל. רק פעם ביום , ובליווי אחות. (זה היה מעצבןןןןןן) התינוקי הקטן נלקח לאמא שלי המסורה שטיפלה בו ובילדים הצעירים שלי (הגדולה היתה בת11) ואני נשארתי בירושלים נתונה לחסדי המשפחה המורחבת שהשתדלה לפנק אותי בכל מה שתעלו על דעתכם.
בין הדואגים היה מוישי. מוישי היה בחור "חוצניק", שלמד בישיבה בחיפה, ואיכשהו הגיע לביתינו והפך לבן בית , למשך כמה שנים טובות. הילדים שלי קראו לו "אחי הגדול". הוא עזר ממש כמו בן בכור, טיפל, סייע בשיעורי בית, שטף כלים, הלך לקניות, עזר ליעקב בשיפוצים כשהיה צריך ואפילו סיפר סיפורים לפני השינה ל"אחים הקטנים"שלו. לי, קרא מוישי "מאמע", או "מומע דוסע",כך הוא קורא לי עד היום, אגב , גם כאשר הוא אבא לכמה בנות נהדרות שאנחנו עבורן "הדודים מארץ ישראל".
עוד באתר:
וכשאושפזתי, והייתי רחוקה מהבית, בא מוישי לירושלים לעזור ל"מאמע" בכל מה שצריך. כמו שאתם מכירים אותי, אני שתיינית סדרתית של קפה, אבל בשל הרגשתי הרעה, והתקררות חזקה שהצטרפה למסיבה, שתיתי בימים ההם הרבה תה. ולא סתם, אלא תה עם דבש, בהמלצת כל מיני דודות וספתות דאוגות.(דבש זה האנטיביטיקה של הטבע וכל זה….תאנפפו את המשפט הזה מתחת לאף בקול של דודות), מוישי היה מביא לי למיטה בערך אחת לשעה תה עם דבש ומשדל אותי לשתות, העיקר שארגיש טוב יותר ושחז ושלום לא יחסרו לי נוזלים.
אפשר לומר שהייתי בימים ההם חבית ממולאה בתה עם דבש, תרופות ,ומשככי כאבים למיניהם. הגיע חג הגאולה הפרטי שלי ולמרבה השמחה לאחר שלושה שבועות של היעדרות, שוחררתי וחזרתי הביתה. ביחד עם ששת ילדי הפרטיים, עלז ושמח גם מוישי וכל המשפחה המאושרת סייעה לאמא דסי להמשיך לנוח ולחזור לעצמה. וכמו שהוא התרגל בבית חולים, לקח על עצמו מוישי את קטעי הכוס תה שלי, רק שבבית ,חזרתי לסורי והעדפתי קפה.
ומוישי, שאיכשהו לא הבין את הקונספט של "תה עם דבש", היה מגיש לי באהבה- קפה עם דבש. הוא מעולם לא שאל ,לא בדק אם אני אוהבת' או שבכלל בא לי עם תחליף סוכר, רק הכין והגיש. ואני, הכרתי לו טובה, וראיתי את לב הזהב שלו, ואת כוונותיו, ולא הייתי מסוגלת לומר לו לא. ובערך פעם בשעתיים גמעתי כוס קפה איכס איכס איכס עם דבש, כאשר מוישי המסור שומר כמו אמא אווזה שאסיים את השתיה עד תום. אם תשאלו אותי מה היה הכי מעצבן אז…. אז זה זה.
חלפו שנים, וגדלתי. והפתק שבתמונה, תלוי כבר יותר מארבע שנים מעל המיטה שלי. פשוט כי גיליתי שכלכך הרבה דברים אני מבצעת, גם אם יותר פשוט לי להגיד לא, רק שאני לא ממש מסוגלת. וככל שחולפים הימים אני אומרת לא יותר ויותר. בכל התחומים, ולכל המעגלים. בתחילה זה היה מוזר זה היה מבלבל ולא מוכר אחר כך אפילו קצת מפחיד. זה גרם לי לתהיות מול עצמי, מול הרצונות שלי, אפילו הכי כמוסים, מול אמונות והרגלים.אבל זה הפך אותי לא להיות אוטומטית, אלא מודעת.
אני בוחנת את עצמי מול השאלה שניצבת כעת לנגדי, ושואלת את עצמי אם זה כן או לא נכון לדסי. וכלכך הרבה פעמים, מה שהיה בעבר כן, הוא עכשיו לא, ממקום מאד שקט ונינוח, ונכון. לי. לי!!. ואתם יודעים מה? ככל שה"לא" אמיתי ,נוכח ונכון יותר, כך הפך ה"כן" לעוצמתי, חזק, ובעל ערך פי כמה וכמה. אתם יכולים לשאול אפילו את מוישי….
הכותבת, דסי זייבלד, הנה מלווה אישית רגשית ומנחה סדנאות וקבוצות בשיטת העבודה של ביירון קייטי.
