מודה ומתוודה. אני שמחה על-כך שימי שישי מתארכים משבוע לשבוע. בשבת הקרובה - פרשת משפטים - כבר נברך את חודש השמחה, הלא הוא חודש אדר. בשישי האחרון, בעודי מלהטטת בין המחבתות והסירים, מביטה בייאוש בערימת הכלים וקולטת שבעוד רגע שבת נכנסת, צלצל הטלפון.
"מדברים מגל"צ", אומר הקול שמעבר לקו. "רצינו לדבר איתך במוצאי השבת הקרובה על נפלאות, על קהילת הנשים הלומדות יחד את הפרשה בכל בוקר שישי. מתאים לך?". אני מצידי הייתי מוכנה כאן ועכשיו לדבר ולספר איך מספיקים בשישי כה קצר גם לבשל וגם ללמד שיעור, ואפילו להסביר איך מצליחים לכבד דעות כל-כך שונות סביב שולחן לימוד משותף.
אבל הזמן קצר ואני שמחה לדחות למוצאי שבת את כל מה שרק ניתן. אך הקול שמעבר לקו ממשיך ואומר: "אני יודע שיש לך הרבה מה לספר על שמחה". ברור, אני אומרת לעצמי כשאני מסתכלת על הבלגן סביבי ותוהה על איזו שמחה הוא מדבר כששבת כה קרובה ואני כה רחוקה מסיום ההכנות לקבלתה.
עוד באתר:
הוא אינו מחכה לתשובתי ומזכיר לי כי כתבה שהכנתי אודות חודש אדר הגיעה לידיו. "פשוט, לפני חודש הגיעה אליי כתבה שהכנת על חודש אדר בה סיפרת על אישה בשם שמחה...". עכשיו כבר נזכרתי. זכרתי ששמחה סיפרה לי סיפור מיוחד על שמחה. זכרתי שאני צריכה לאסוף את עצמי ולשמוח שהשבת קרובה והפטרתי אל עבר הפומית: "בדיוק עכשיו חזרתי מההלוויה של אותה שמחה שנפטרה הבוקר"... --- הנה הסיפור שסיפרה לי שמחה לפני שנים: "מיהרתי לתפילת יזכור של יום הכיפורים ב-770, בית מדרשו של הרבי מליובאוויטש. לבי היה כבד עלי. מפה ומשם זרמו שמועות על מלחמה שפרצה בארץ. הראש היה עם החיילים הלוחמים בארץ. גם הלב היה שם למרות שלא הייתה לי שום דרך לדעת מה קורה. אחי, גיסי, אבי וכל החברים נלחמים על חייהם ואני כאן מעבר לים".
בסיום תפילת נעילה של אותו יום כיפור שדור שלם מתקשה לשכוח, עלה הרבי על כיסאו ועודד את שירת ה"מארש" המפורסם שמנגנים בחב"ד במוצאי יום הכיפורים - מארש נפוליאון. הרבי עשה זאת בשמחה עצומה, רקד על הכיסא עם טליתו, וכאשר זו נפלה פעם אחר פעם, ירד והרימה ושוב עלה על הכיסא ועודד את הקהל בהתלהבות עצומה במשך זמן ארוך.
"התבוננתי במחזה בעיניים קרועות. חברותי החדשות, מוותיקות השכונה, העידו כי מחזה כזה לא נראה מעולם. בתוך תוכי הייתי ספקנית. כיצד יכולה שמחה כזו להתרחש כאן בעוד בארץ נלחמים על החיים. אז עוד לא ידענו את גודל הנס שיתרחש. הגויים ששחו במלחמה שפרצה, הביאו עמם בשורות איוב ותו לא. האווירה בשעות שלפני סיום הצום הייתה איומה". --- שלושה ימים לאחר מכן התוועד הרבי עם החסידים לרגל יום הסתלקות הרבי המהר"ש, האדמו"ר הרביעי בשושלת חב"ד. את ההתוועדות פתח הרבי בקול בוכים: "לכאורה, נשאלת השאלה, כאשר יש מקום בו יהודים נלחמים ונמצאים בסכנה, כיצד בכלל אפשר לעשות התוועדות? באמרו זאת געה הרבי בבכי אך מיד התעשת והוסיף: אבל ידועה אמרתו של בעל ההילולא (המהר"ש) שאמר: 'לא כמו שהעולם אומר, שהסדר הוא שתחילה מנסים מלמטה, וכשאי אפשר מלמטה, הולכים מלמעלה. אלא, לכתחילה אריבער... מלכתחילה יש ללכת מלמעלה! והדרך לסייע ללוחמים בימים אלה היא על-ידי שמחה, באופן של 'לכתחילה אריבער'".
המסר היה ברור. לא לחכות לניצחון ואז לשמוח. אלא להביא אותו על ידי השמחה. שמחה שנובעת מתוך ביטחון מוחלט בה' יתברך שבוודאי יגן על עמו ישראל ויביא את הניצחון. ביטחון כזה עליו אומר רבנו בחיי ב'חובת הלבבות': "מהות הביטחון הוא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך ובטוח על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו בעניין אשר יבטח עליו". ובמילא, כשאדם נמצא במנוחת הנפש, בוודאי עליו לשמוח בכך. "לכתחילה אריבער" – לכתחילה מלמעלה.
שמחה היא רגש. אפשר לצוות על רגש? אפשר להחליט עליו? מדברי הרמב"ם עולה כי הכל מתחיל מהמחשבה. לא בכדי אותיות בשמחה הן אותיות מחשבה. אבל לא רק היא אחראית לשמחה שלנו. כל שלושת לבושי הנפש: מחשבה, דיבור ומעשה סוחבים אלינו את השמחה שלעיתים קרובות נראית רחוקה כל-כך.
אז מה עושים עכשיו? הרי המצב לא הגיוני. הפיגועים של הזמן האחרון הורידו את מפלס השמחה שלנו. ולמרות כל הסימנים על בא הגאולה האמיתית והשלמה טרם זכינו להסתופף בבית המקדש והזמן עובר ועובר. כלה חורף וגם קציר ועדיין לא נושענו. הפיתרון הוא להיות בשמחה. לשמוח בה' יתברך ולבטוח בו בביטחון גמור שהוא יושיענו בוודאות גמורה וכמובן, להוסיף במעשים טובים כדי להכריע את העולם לכף זכות ולהביא גאולה מיד!
--- הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" - אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ומגישת התכנית "עניין משפחתי" ב"קול חי".
