מחקר אמריקאי שנעשה בחברת ענק הוכיח עובדה מעניינת: רוב העובדים הזוטרים בחברה הינם בעלי כשרון ויכולת אנליטית הרבה מעבר לממוצע שאצל הבוסים שלהם, המנהלים הבכירים שמקבלים משכורות עתק. ואילו רובם של המנהלים הבכירים בחברת הענק האמריקאית, הינם בעלי כשרון בינוני עד נמוך. משגילו זאת החוקרים, החלו מתחקים אחר קווי האופי בשתי הקבוצות וגילו שהעובדים הזוטרים היו אנשים בעלי אופי חלש, לא עקביים וחסרי מוטיבציה להתאמץ. גם בחייהם הפרטיים היו תמיד מתחילים דברים אך אף פעם לא גומרים אותם.
חוסר המוטיבציה להשקיע מאמצים נבעו דווקא בגלל הסתמכם על הכישרון בו ניחנו. הכישרון הזה שתמיד לחש להם "לא נורא, לא צריך להתאמץ, נסתדר בסוף, הלוא חכמים אנו..." לעומתם, המנהלים הבכירים היו בעלי אופי חזק. אנשים שהציבו לעצמם מטרה והתמסרו אליה בכל כוחם. לאט אבל בטוח כבשו צעד אחר צעד, עברו מקידום לקידום עד שכבשו את כס ההנהלה. הם הפנימו שאין להם על מה להישען ובשביל להצליח הם חייבים להתאמץ ולהשתדל ללא הפסקה. דווקא העדר כישרונם הוא שדחף אותם למאמץ, עקביות ודבקות במטרה.
קשה מאוד למצוא היום אדם שיש לו גם כישרון גדול וגם כח התמדה גדול. מרן הגאון מוילנא זיע"א הסתגר בחדרו ארבע עשרה שנה (!) ולמד בהתמדה עצומה למרות כשרונו הרב. גם בדורנו אנו ראינו את מרן הגר"ע יוסף זיע"א שכגודל כשרונו הגדיל את כושר מחויבותו והתמדתו בתורה מה שאין הדעת תופסת.
עוד באתר:
בקיצור, ההצלחה מורכבת משני חלקים: האחד הוא כישרון והשני הוא מאמץ. עכשיו בואו נעשה חשבון פשוט. האם יש בידינו להעניק לילדנו כישרון? ודאי שלא! אם כן הדבר היחיד שכֶּן בידינו הוא להעניק לילדינו את תכונת העקביות. הרגלה למאמץ.
עומדים אנו בפתחו של חג מתן תורה. קניין התורה הבסיסי ביותר הינו העקביות- ההתמדה. הרמח"ל מדמה את התורה לגחלים רדומות ואת ההתמדה בה, לניפוח הרוח בהן. רק אם הרוח מכה בהתמדה, אזי אט אט הגחלים יאדימו ויתלהטו עד שלבסוף תפרוץ מהן השלהבת. אם נצליח לחנך את ילדינו לרכוש את תכונת ההתאמצות והעקביות, הרי שאנו סוללים להם את הדרך להצלחה בכל פרמטר אפשרי.
אז איך עושים את זה? אווירה בבית – מהפך חשיבתי שיתחיל אצלנו, ההורים וממילא ישודר כלפי חוץ. לדוגמא: יוסי מגיע הביתה ומנופף בדף המבחן שהביא עמו מבית הספר. "היי אבא תראה, קיבלתי 100 במבחן". אם אבא יודע שיוסי כשרוני מאוד ולא התאמץ כלל לקראת המבחן, טוב שיגיב בחוסר התלהבות "נו..נו.. יישר כח, יפה מאוד." (תגובה זו רק לצורך ההמחשה ואין להעתיקה הלכה למעשה) לעומת זאת, אם יודע אבא שיוסי התאמץ מאוד לקראת המבחן ובסופו של דבר נכנס הביתה בכתפיים שמוטות, אוחז בהיחבא בדף המבחן ובשפה רפה אומר "אבא...קיבלתי 60 במבחן". טוב יעשה אבא אם יחבקו וינשקו ואז יוציא עט ויכתוב ליד הציון "+ 60% על המאמץ" – בשבילי זה 100% , העיקר המאמץ! אשריך שלמדת למבחן, אשריך שאתה מן המתאמצים, אתה ילד שבונה את העתיד שלך כראוי – אשריי שזכיתי לבן כמוך!
דבר זה מופיע מפורשות במגילת רות הנקראת – ולא במקרה – דווקא בחג מתן תורה. "ותרא כי מתאמצת היא". הבה נחשוב בהיגיון. מה הסיכוי של אשה גויה מואביה, להתחבר לעם היהודי אחרי שהתורה כבר כתבה "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'"?...(היה זה עוד לפני דרשת "מואבי ולא מואביה") אפס! ובכ"ז בכוחו של המאמץ לשבור את כל החומות, גם את חומות הכניסה לעם היהודי. ולא רק! משם גם הדרך להבאת משיח בן דוד.
(אם יש לכם סיפור נוגע ללב על מערכות יחסים בין הורים לילדים, שתפו אותנו ואנו נפרסם את הדברים לטובת כולנו* [email protected])
-- הכותב הוא יו"ר אתגרים בחינוך
