הרהורים לבין המצרים \ הרב נהוראי משה אלביליה

נמצאים אנו בעיצומם של ימי בין המצרים, ימי אבל ומספד על חורבן בית המקדש. הבית אשר אליו עיני כל בית ישראל נשואות ברגלים, במועדים ובשאר הימים. הבית ממנו היתה יוצאת תורה והוראה לכלל ישראל, והוא היה מקום משכן והשראת השכינה. עד אשר בעוונות הרבים חרב הבית ואתו פארו והדרו של עם ישראל נגנז.

אומרת הגמ' בחגיגה (ה:) שאפילו הקב"ה בוכה על חורבן הבית "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" (ירמיה יג,יז) אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב: מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו" – "מאי "מפני גוה" אמר רב שמואל בר"י מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהן וניתנה לעובדי כוכבים".

אנו צריכים להבין אחים יקרים ואהובים! על חורבן הבית וגלות ישראל אפילו הקב"ה בוכה! קל וחומר אנו הקטנים החיים בדור ששטוף בכל כך הרבה יצרים ופיתויים מסוגים שונים, האם אנו באמת יודעים מה איבדנו? האם אנו יכולים לומר בפה מלא ריבונו של עולם בית המקדש חסר לי בחיי היומיומיים אנא תחיש לגאלנו ולבנות את בית חיינו? האם אנו מרגישים באמת את ה"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"?

עוד באתר:

פרשת שחיתות חמורה

פשיטה משטרתית: יו"ר ההסתדרות עוכב, גל מעצרים נרחב

שמעון כץ

רגעי מתח

דרמטי: הפצ"רית המודחת נעדרה ונמצאה אחר חיפושים

פנחס בן זיו

צפו בראיון הנדיר

'שר הצללים' הדגיש: "הפכנו קטסטרופה לניצחון אסטרטגי"

שמעון כץ

צפו בדבריו

נתניהו על עלילת שדה תימן: "הפיגוע ההסברתי הקשה ביותר"

שלמה ריזל

בדור שלנו קשה לדעת את גודל ועוצמת אובדן בית המקדש, ואת הערך האמיתי של בית המקדש בחיי כל יהודי. אך אנו צריכים להרגיש זאת באמת בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו, לא בכדי נפסק להלכה שאדם צריך להשאיר בביתו אמה על אמה שאינה מסויידת. בכדי שתזכור שאמנם לך יש בית, אך לשכינה הקדושה אין!

לפני כמה שנים הראו לי קטע וידאו מבית מדרשו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בתשעה באב, את הבכיות הנוראיות של מרן לא אשכח לעולם! בכל ימי בין המצרים עולה תמונה זו לנגד עיני: מרן מתייפח בבכי בזמן שקורא את קינות תשעה באב. עלינו לדעת שגם בדורנו חובה עלינו להתאבל על חורבן הבית, על גלות השכינה וישראל. אך בד בבד לצפות תמיד לגאולה אמיתית ושלימה, כמו שהביא הרמב"ם באיגרת תימן וז"ל: "כל מה שיוסיף להתאחר – הוסיפו בו תקווה, שכן אמר (חבקוק ב,ג) "אם ימתהמה חכה לו כי בוא יבוא ולא יאחר".

ונסיים במעשה נפלא (מעיין המועד, בין המצרים) לפני כמאה שנים עלה לירושלים הגאון הצדיק ר' נפתלי אמסטרדם זצ"ל מגדולי תלמידיו של ר' ישראל סלנטר זצ"ל, מייסד תנועת המוסר, ועלה לבית הגאון ר' שמואל מסלאנט ובקשה בפיו: "זקן אני, ועדיין לא השלמתי עצמי, ומיום פטירת רבי הגאון ר' ישראל מסלאנט זצ"ל, אין לי רב. ואי אפשר לו לאדם בלא רב…" ר' שמואל מסלאנט כבש את חיוכו: ראוי היה ר' נפתלי להיות לרבם של כל בני ירושלים אבל רצונו הוא כבודו… ואמר: "יראה נא מר, ר' יוסף חיים זוננפלד מוסר שיעור במשניות לבעלי בתים בבית הכנסת ב'בתי מחסה' יצטרף נא כבודו אל שומעי לקחו, עד שישמע מפיו דבר מחודש מאותה שעה הרי הוא רבו, ושוב לא יצטרך לבוא אל השיעור".

מיהר ר' נפתלי אל דירתו הצרה של ר' יוסף חיים אשר חרד מאוד לקראת אורחו הגדול, המבוגר ממנו בשנים רבות: "במה אוכל לעזור לכבוד תורתו", שאל ביראת כבוד. "תורה אין כאן וכבוד אין כאן" ענה ר' נפתלי, "באתי במצוות הרב לבקש ממעלתו שיאות לקבלני כתלמידו", וכך היה מגיע ר' נפתלי אל שיעור המשניות יום יום, ובאחד הימים שר' יוסף חיים הגיע אל סוף מסכת סנהדרין והרחיב בדבריו על ביאת המשיח והציפייה לגאולה, שאל ר' נפתלי: "איך יכול להיות שהמשיח יבוא בהיסח הדעת? הלא אין אנו מסיחים דעת ממנו אפילו לא לרגע".

ענה לו ר' יוסף חיים תשובה: אנו מצפים למשיח כל יום אך נתאר לעצמנו שאם יכנס אדם ויאמר בקולי קולות רבותי המשיח הגיע, האם אנו נתמה ונחשוב בליבנו "באמת הוא הגיע?" והריני שואל את כבודו: "כלום יש היסח הדעת גדול מזה? כי הרי כאשר אנו מצפים לאורח חשוב ואנו מתבשרים על הגעתו אנו מיד קמים לקראתו לקבל את פניו!

באיזה אופן אנו נקום לקבלת פני משיח?
נקודה למחשבה…

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל.