בת ארבעים: חלק א' \ מירי שניאורסון

לאה רוצה להביא את הסיפור האישי שלה לעולם. היא יודעת שהיא יכולה לסייע לרווקות רבות לצאת מאותו לופ אין סופי בו הן נמצאות, ולכן היא משתפת אותי בגילוי לב בסיפור האישי שלה. "כבר לא האמנתי שזה יכול לקרות לי", פתחה לאה את סיפורה שהצליח להפתיע גם אותי. "שעון החול תיקתק ואת יום ההולדת ארבעים כבר חגגתי בדומיה דקה…".

אני מכירה את לאה למעלה מחמש־עשרה שנה. דרכינו הצטלבו בפרויקטים שונים למען נשים חרדיות ותמיד ידעתי שלאה רווקה. אבל ידעתי כמו עוד הרבה אחרות שהיא לא מהסוג הלאה, העייף והממורמר. תמיד עם חיוך שנח לה בזווית הפה, תמיד מוצאת מילה של אמונה, ודברי ביטחון ועידוד שגורים על שפתיה.

האמת היא שייתכן שאף לא ידעתי שהיא בת ארבעים. בכלל, להיות רווקה בת ארבעים במגזר החרדי, זה קשה עד בלתי נסבל. מעבר לעובדה שצריך לתת "תשובות" לכל העולם, צריך לתת תשובות לעצמנו וזה כבר הרבה יותר קשה. "שאלתי את עצמי מה אני עושה עם עצמי ופתאום קלטתי שאני מאבדת את זה. מאבדת את עצמי ואת עצמיותי. אין אופק. והיו לי אפילו מחשבות ותוכניות כיצד אשמר את היכולת שלי להרות וללדת בעתיד".

עוד באתר:

אחד על אחד

אלחנן משמרתי חושף: כך הפכתי שיר רוסי לפיוט

יוסי חיים

דברים נחרצים

הגר"ד לנדו לאברך שקיבל צו גיוס: "לא ללכת בשום אופן"

אלי יעקובוביץ

אכזריות ללא גבול

טרור פסיכולוגי: ארגון הטרור פרסם תיעוד חדש מהחטוף

שמעון כץ

צפו בדברים

נתניהו בכלא: "קיבלנו פה הרבה מודיעין לחילוץ חטופים"

פנחס בן זיו

"בור גדול של ריק נפער בקרבי ותחושת כישלון איומה הציפה אותי. 'תראי מה נהיה ממך. תסתכלי על עצמך', אמרתי לעצמי. 'את אפס'… התנגן לי תקליט בראש. היצר החל לחפור ולשאול שאלות כמו 'למה זה קורה דווקא לי? איפה ה' בעולם שלי?'. הגעתי כבר לשלב בו רציתי להיות שקופה. הייתי מרירה, כבר לא רציתי לשמוע עצות ורעיונות מאף אחת ואחד. ובדיוק באותו שבוע בו לדעתי הגעתי לנקודת השפל, הגיע גם השידוך המי־יודע־כמה".

"הרי מעולם לא הפסקתי להיפגש, גם כשהייתי מיואשת ממש. שלמה היה גרוש עם שלוש בנות. ואני הרי הצבתי לי גבול של שני ילדים גג… הוא היה בן תורה שיושב ולומד ואני מצידי מצליחנית בתחום הנדל"ן, אשת עסקים ממולחת שרוצה לצידה גבר עשיר ומפרנס. נו, זה לא מתאים אמרתי לעצמי ועם זאת הלכתי לפגישה ראשונה. כנראה שהפחדתי אותו כפי שעשיתי לכל קודמיו. אבל הפעם היה שם משהו אחר ואני לא יודעת להסביר לעצמי מה היה שם".

"משום מה החלטתי הפעם שאני הולכת על זה בכל הכוח. אחרי שבוע אינטנסיבי של פגישות, שלמה ביקש להפסיק. הוא אמר שזה לא מתאים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בו לקחתי את המשפט הזה ללב. בחיים לא התרגשתי ממשפט כזה והפעם שלחתי חברות וקרובות משפחה שידברו על לבו. שלחתי את אחותי ואת אחייניתי (הנשואה), את השכנה של אימא שלו ואת חברה של אחותו. ושלמה היה נחוש בדעתו שהשידוך הזה לא מתאים…"

"כנראה שכל מה שהבאתי איתי היה יותר מידי עבורו… החלטתי לעשות עבודה והלכתי למאמנת אישית מהציבור החסידי. היא החזירה לי את הביטחון בה', את הביטחון בעצמי ואת הביטחון במוסד הנישואים שאבד לי טרם פגשתי את שלמה. הבנתי שעלי לשנות כמה דברים בגישה ובהתנהגות שלי ובעיקר לסמוך ולבטוח בה' יתברך, שאם זה שלי – זה שלי. בתחילה נלחמתי כארי כי הייתי בטוחה שזה הגורל שלי. הייתי בטוחה ששלמה הוא המזל שלי ולא היה לי ספק שאני מנהלת את העניינים. אני לא רגילה להפסיד בעסקים…".

את ההמשך תוכלו לקרוא בטור של השבוע הבא עלינו לטובה, טור המסעות והמטות.

—
הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ומגישת "שטח משפחתי" ב"קול חי".