היום הוא יום צום עשרה בטבת. ביום הזה החל המצור על ירושלים, שנה וחצי לפני חורבן בית המקדש.
וביום כזה, כשכולנו צמים ומייחלים לבניין בית המקדש, ראוי לדבר רגע על ירושלים, עיר הקודש שלא מעט מבני עמנו מבקשים לפגוע בה ובקדושתה, ממש בתקופה זו.
נתחיל בשריד בית מקדשנו, הכותל המערבי. מדרום לרחבה הזו, ניצבת רחבה שוממה, שהממשלה ברוב כניעתה לזרמים הכפרניים, הקימה עבור טקסי תיפלה שנועדו לפגוע בקדושת הכותל המערבי ובשלמות העם היהודי. ופעילות הזו לפגיעה בקדושת שריד בית מקדשנו, נמשכת עד עצם היום הזה, כולל אתמול, כשתרגילים פוליטיים משונים הובילו את הדיון באישור התכנוני של הרחבה הזו, מעיריית ירושלים בעלת הרוב החרדי, לוועדה המחוזית לתכנון ובניה בעלת המיעוט החרדי.
עוד באתר:
קחו את הרכבת החדשה לירושלים. דיברנו אודותיה לא מעט, כך גם על תקלותיה. איננו יודעים חשבונות שמים, אבל השבת, כידוע, חוללה בצורה מחפירה ביותר במהלך שנות סלילת קו הרכבת מתל אביב לירושלים. אבל בגוף ציבורי חילוני כמו רכבת ישראל, אף אחד לא חשב על ההשלכות, ובחודשים האחרונים אנחנו שומעים שוב ושוב על תקלות בקו הרכבת הזה. עד שאתמול הסיפור הזה הוביל את מנכ"ל הרכבת להבין את הדרך החוצה וללכת הביתה. לא צריך להבין בחשבונות שמים יותר מדי, כדי לראות כיצד השבת, בדרכה לעיר ירושלים, תובעת את עלבונה.
וירושלים, פלטרין של מלך, ראויה היא שנעשה יותר ממשהו למען תקומתה ושמירה על קדושתה. כמו למשל, צעד אחד קטן שנדרש מכמה אישי ציבור יקרים, ואין כאן כוונה להאשים מישהו באופן אישי, שממשיכים את המחלוקת וסערת הבחירות בירושלים, כאילו הבחירות עוד לפנינו.
יום צום, קבעו גדולי הדורות, הוא יום לחשבון נפש פרטי לכל אחד, ואולי גם יום לחשבון נפש ציבורי על איך נראית ירושלים, העיר שעדיין לא חוברה לה יחדיו מאז חורבן הבית השני.
