המחברת של רחל: "כשהרב שטיינמן זצוק"ל נשנק מבכי בבית החולים" • האזינו

את תוכניתה "עניין משפחתי" פתחה רחל פסטג הבוקר עם סיפור מיוחד מתוך טורו של עורך 'יתד נאמן' ומקורבו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל הרב ישראל פרידמן שפורסם בהקדמה למוסף של העיתון של השבת האחרונה, ומתפרסם כאן במלואו באדיבותם.

האזינו:

לפני מספר שנים, כשרשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל חלה ואושפז בבית החולים עקב דלקת ריאות, נכנס אחד ממקורביו לבקרו ומה שראה ומה ששמע הלם בתודעתו:
איש זקן ובא בימים יושב על כיסא חולי כשגבו אל הדלת ופניו אל החלון. והוא, האיש הזקן, מנגן לעצמו שוב ושוב את המילים: "אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר". היה זה קול חלוש אך מהדהד, מתנגן במנגינה איטית של סדר מוסר ועם קצב של שינון: "אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר".

עוד באתר:

צפו

צעקתו של הרב רוזנבלום: מה איבדנו כשאין לנו בית מקדש?

הרב ברוך רוזנבלום

עדות מטלטלת

הזדקפתי מול הקצין הנאצי: "אני לא מביא תועלת?" | צפו

פנחס בן זיו

'התנערי מעפר קומי'

על גמלים, גירושין, והקול הפנימי שצף מחדש

הרב אריה אטינגר

צפו בסיפור

הילדה הטיחה: "אתה כבר הולך? אתה חסר לי"

גיל ישראלוב

המקורב שבא לדרוש בשלום רבו, רבן של כל בני הגולה, קפא על עומדו. רבינו כבר היה ב"שנים המסוכנות" שלו. [תמיד כשהיו אומרים לו על דבר מה בריאותי שזה מסוכן, היה מגיב בשנינות: "הגיל שלי מסוכן"…] זה איננו מחזה שעושה טוב על הלב, לראות איש בשנות התשעים המאוחרות שלו, "השנים המסוכנות", שיושב בבית החולים עם דלקת ריאות ומשנן לתוך תודעתו הכל כך מוּדעת לעצמה ש"אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר", כשלאט לאט קולו נשנק.

גם מעיניו של הצופה מן הגב ניגרה דמעה סוררת.

זה נמשך דקות ארוכות ובחדר לא קרה כלום. איש לא זז, ורק המנגינה החרישית, הערבה-נוראה, הסתערה על האוזן והתרפקה על הלב שהלם בפראות. פחד משתק עמד בחלל האוויר, סוג של אימת דין. "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר".

לפתע חש מרן זצוק"ל שיש מישהו נוכח בחדר. קולו נשתק באחת. הוא סובב את ראשו וחש לשניה באי נוחות. בין רגע ביקש מהאורח הלא קרוא, שזכה לדקות של צלילה לתהומות של מוסר ודעת, להביא כיסא ולהניחו לצידו. לא לפניו, לא מולו, לצידו, כמו שני מושבים של אוטובוס שיוצא לדרך אל יעד חשוב. זו היתה אחת הדרכים המכוננות ביותר של אותו מקורב, מסע קצר למעמקי הפרופורציות המטושטשות של החיים. רבינו זצוק"ל נטל את ידו של מקורבו, ליטף אותה קלות בידו האחרת, החלושה, ואמר בשפת האידיש: "אני כבר אדם זקן שיודע כי 'אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר'. אבל אתה אדם צעיר ואינך יודע ש'אדם להבל דמה שימיו כצל עובר. אז אנא, אמור יחד עמי: "אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר, אדם להבל דמה ימיו כצל עובר". ושוב אמור, "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר".

קולו של מרן נשנק. מקורבו לא הצליח לסכור את מעיין דמעותיו. אווירה של ימים נוראים עמדה בחלל האוויר.

כל ימיו חי רבינו זצוק"ל באווירה שאדם להבל דמה ימיו כצל עובר. הוא חי כמו אדם שיודע שלהבל דמה וכל ישותו היתה לעשות רצון ד'. הוא היה בעיניו "הבל", לא היה בו שום "אני". מבעד לעיניו נשקף רק "הוא" – הקב"ה, בלתי לד' לבדו. זו לא היתה אפיזודה, אלא משנת חיים. הוא פעל כרוח תזזית לחזק יהודים, להקים ישיבות וכוללים, להדריך רבבות אנשים ולהניח רטיות על מכותיהם.
ואנחנו ידענו שימיו של איש האלוקים לא להבל דמו, וכל ימיו היו לנו כצל. בצילו חסינו בכל תחומי החיים ובאורו ראינו אור.

הצל הזה לא עובר, גם כששקעה השמש. הוא והגעגועים ממשיכים ללכת אתנו וללוות כמו צל. דור שלם, כלל היהדות הנאמנה, ואנחנו הפרטים, היחידים, כולנו נטבענו בחותמו העמוק, וצילו ממשיך ללכת לפנינו כעמוד ענן מנחה דרך. לאורו נלך, בצילו נמשיך לחסות. לא רק אותו מקורב ממשיך להרגיש את ידו החמה והמלטפת, הדור כולו חש כך גם ממרחק שנתיים של יתמות. היד לא התקררה.