"ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו"(כב, ל).
לכאורה, הלשון לא מדוקדק היה צריך לומר לכלב תשליכון "אותה״, כיון שהפסוק מדבר בבשר של טריפה ומדוע כתוב תשליכון "אותו"? אלא, ביארו השל׳׳ה הקדוש "והילקוט ראובני" רמז יש כאן שכל המאכיל נבלות וטרפות לישראל יתגלגל לכלב וצערו יהיה גדול.
וזהו שאמר ׳׳לכלב תשליכון אותו" ר"ל את זה השוחט ומוכר הבשר הטרף, ואם שוחט בסכין פגומה, מיתתו במגפה שכן ׳פגימה, אותיות ׳מגיפה,. "ובילקוט שמעוני" מובא: מעשה, בשוחט שהיה מאכיל לישראל נבלות וטריפות, כולם סמכו עליו ששוחט כהלכה. ואכלו מהבשר שהיה מוכר להם. ויהי היום ערב יום הכפורים היה, שתה יין הרבה, ועלה לגג כדי לשאוף אויר, כיון שהיה שכור נפל למטה ומת.
עוד באתר:
באו הכלבים וליקקו את דמו, הלכו לרבי חנינא ושאלוהו האם ליטלו משם כיון שמונח בבזיון. אמר להם רבי חנינא, הכתוב אומר ״ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" וזה שהיה מאכיל הטריפות לבני אדם נמצא שהיה גוזל את הכלבים, לכן הניחוהו שם, משלהם הם אוכלים. וכתב ב"הגהות אשרי" במסכת חולין בפרק גיד הנשה (סי׳ טז) דברים מבהילים, המוכר טריפות בחזקת כשרות, ומת לפני שעשה תשובה אסור להתעסק בקבורתו, ואפילו כלבים אוכלים את בשרו ולוקקים את דמו אסור להבריחם מעליו, ע"כ. ו"התורה תמימה״ הביא את דבריו, וכתב מסתמא מקורו הוא מהמעשה הנ״ל.
אולם דעת ה"תורה תמימה" שאין ממעשה זה ראיה למה שכותב "ההגהות אשרי" שאין להתעסק בקבורתו, שהרי קבורה היא מן התורה, והלנת המת היא בלא תעשה ולא מצינו שתורתנו חילקה בין צדיק לרשע. ומה ששאלו את רבי חנינה, מפני שמעשה זה בשבת היה, שאלו האם מותר לטלטלו מפני כבודו כיון שהכלבים מלקקים את דמו, ואמר להם שיניחוהו במקומו אע״פ שמוטל בבזיון, אבל ודאי שבמוצ״ש היו קוברים אותו, ומכאן אזהרה גדולה למשגיחי הכשרות שעושים מלאכתם נאמנה, כשישמעו ענין זה בודאי יזדרזו ביתר שאת וביתר עוז ויעמדו במשנה תוקף על משמרת הכשרות, ושכרם מרובה משמיים.
"אחרי רבים להטות" (כג' ב)
הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ״ל נשאל מאחד מחכמי הגוים: הרי כתוב בתורה ״אחרי רבים להטות״ אתם המעט מכל העמים, וא״כ למה לא תקבלו את אמונתנו וגם היום שואלים החילונים הרי הם הרבים, והיראי שמים הם המעט, א״כ צריך ללכת אחריהם, והרי מפסוק זה מוכח שהרוב הוא הקובע? השיב הגאון זצ"ל, כי כל הדין של רוב לא נאמר אלא בספק ולא בודאי.
כגון תשע חנויות מוכרות בשר כשירה ואחת בשר נבילה, ונמצא בשר ואינו ניכר מהיכן הוא. אז קיים הדין ללכת אחר רוב החנויות שיש באותו מקום. אולם אם ניכר על החתיכה שהיא מהמיעוט אין הולכים אחר הרוב. כך גם בנידוננו, כיון שאין אנו מסופקים באמיתת אמונתנו, לא יוכל הרוב להעבירנו מדעתנו. ומעין זה כתב החיד״א (בספרו ״ראש דוד׳׳): כיון שאנו בנים של הקב״ה לא שייך כלל טעם שנלך אחרי הרוב, דאין שום סברא שהבן לא יעבוד ויכבד את אביו, והגאון ר׳ אלחנן וסרמן זצ״ל מיישב זאת. משום שהפסוק ״אחרי רבים להטות״ נאמר לגבי דיינים שהכרעת פסק הדין הוא לפי רוב הדיינים. וכידוע שדיינים צריכים שיהיו כולם כשרים לדון שאינם נוגעים בדבר, אבל אם רוב הדיינים הם נוגעים ומיעוטם אינם נוגעים בזה שומעים למיעוט.
לכן בענייני אמונה ודת אין אפשרות לאדם להבין את האמת, רק אם יהיה חפשי מכל תאוות עוה״ז, ואנשים כאילו אינם נמצאים כלל בשום אומה ולשון, רק אצל חכמי ישראל הקדושים כמלאכי אלוקים, ואפי׳ אם נמצא אצל אומות העולם אנשים נקיים מנגיעות הם מיעוט כנגד חכמי ישראל. ורבינו יוסף חיים מבגדד (הבן איש חי) ביאר הפלא ופלא עפ״י מעשה. במדינה אחת נהגו בה שהמלך יושב ספון בארמונו, ואין אזרחי המדינה יכולים לראות את פניו. כך ירחש לו העם הערצה ויתיחס אליו ביראת כבוד ובחרדה. רק שבעה שרים היו רואי פני המלך, והביאו לפניו את כל עניני הממלכה, שמעו את החלטותיו והוציאו אותן אל הפועל. מובן שכוחם של השרים היה עצום ורב, יכולים היו לעשות כל שליבם חפץ באמרם שזוהי גזרת המלך, אבל תמיד שרויים היו בפחד פן ירצה המלך להדיחם ולמנות אחרים, יום אחד מת המלך, ובנו הקטן הומלך תחתיו. בקשו שבעת השרים להחניף לו כדי שלא ירצה להחליפם.
מה עשו? נמנו וגמרו ובאו אליו כולם פה אחד ואמרו אדוננו המלך רואים אנו על פניו זיו אורה אור מופלא ואין יפה כמוך בכל העולם, והרי זו הוכחה שמלכותך תתקיים לעולם, החניפו דבריהם למלך והאמין למאמרם. כעבור כמה חדשים שלח לו אחד ממלכי ארץ השוכנים בקרוב למדינה ראי ענק, שהיה יקר המציאות באותם ימים הביט בו המלך וראה שפניו מכוערים עד מאד.
חרה אפו ביועציו ששקרו עליו. קרא להם ואמר בני מות אתם על שכזבתם במלככם, אמרתם כי קרן עור פני, והנה לא זו בלבד שלא קרן בהם אור, עוד חשך תארם משחור, אמרתם כי כל רואי ישמחו בראות פני, והנה הראי מכחיש את דבריכם. אמרו לו השרים אדוננו המלך למי תאמין לנו או לראי? ראי זה משקר במצח נחושה. הן תראה כי הוא אחד ואנו שבעה. לא נחה דעתם עד שיעצו לו שיש להעניש את הראי בכל חומר הדין ולשוברו לרסיסים, אמר המלך כדבריכם כן יעשה. נטל מוט ברזל ושבר את הראי לשברים. לפתע, קם המלך ואמר ראו זה פלא אתמול דחיתם את עדות הראי באמרכם, כי הוא אחד ואתם שבעה, ואין אחד מכחיש את השבעה, אבל הנה עתה מתגוללים כאן עשרות רסיסים, ובכל אחת משתקפת דמותי ולא תואר ולא הדר בה.
התקוממו השרים ואמרו אדוננו המלך הכיצד יכול שבר זכוכית להעיד, הרי פה ולשון עינים ואוזנים אין לו, וכי יוכל להכחיש דברי אדם בר דעת בעל שכל ותבונה. אמר המלך ואתם אלו שאומרים עליכם שחכמים אתם, איך לא תבינו נכון אמנם אין לזכוכית פה ולא לשון. אבל הטבע המוטבע בה מעיד כמאה עדים, כי לא תשקר ולא תכזב, ונאמנה היא יותר מאלפי בני אדם, בני אדם משקרים ומכזבים לפי נטיותיהם ונגיעותיהם, והטבע – ראי נאמן הוא לא ישקר ולא יכזב לעולם. זו גם התשובה לטענת אומות העולם, אפילו יהיו רבים כחול אשר על שפת הים, דתם שקר היא, כזב והבל.
כדברי אותם יועצים שהסתמכו על היותם הרבים, כי התאווה והגאוה המדות והרצונות, מעוורים את שכלם ומעוותים את ראיתם, אולם אנו בעינינו ראינו את הניסים התדירים בבית המקדש, בעינינו רואים כיצד עושה הוא רצון יראיו, כיצד מושיע חוסיו, וראיות אלו – ראיות מוצקות הן, מה לנו ולהמון השוטים העוצמים עין בפני האמת.
