יש אנשים שאוהבים לתת, להעניק ולהרעיף מכל הלב. אבל קשה להם לקבל מהזולת. האם זה מראה על אנשים "מושלמים"? מהיכן מגיע הקושי לקבל? ומה המחיר הכבד שהאנשים הללו משלמים? מנחם זיגלבוים, הקואצ'ר החרדי משרטט קווים לדמותם
הטור הפעם מבקש לעסוק בסוג של אנשים שקל לטעות לגבי טבעם. הכוונה היא על אנשים שבאופיים ובטבעם הם אנשים נותנים ומעניקים על זולתם ללא גבול. אולם הם מתקשים לקבל בחזרה מאחרים, כולל גם מאלו שהם עצמם הרעיפו עליהם שפע של טוב.
מה הבעיה בזה? נהדר. יש אפילו תפילה בה אנו מבקשים "שנהיה מן המועילים והמשפיעים טוב לכל אדם תמיד". גם אדם שנותן מכל הלב וגם לא מבקש תמורה חזרה. מושלם.
מן הראוי אפוא להבין את מניעי הקושי שלהם לקבל.
פעמים רבות הקושי לקבל מן הזולת נובע ממקום של שליטה וכבוד עצמי. לא, ממש לא מדובר באנשים רודנים ושתלטנים המטילים את חיתתם על הסביבה, זה סוג אחר של שליטה.
העולם שברא הקב"ה נבנה באופן של נתינה וקבלה, יש מי נותן ויש מי שמקבל. זה שילוב שגורם לעולם להיות שלם. זהו תיקונו של העולם – כשם שיש נותנים יש מקבלים.
יש אנשים שמטבעם הם יותר נותנים ומשפיעים, ויש אנשים שמטבעם הם יותר מקבלים ונצרכים. אבל אין מצב חד-משמעי של רק נתינה או רק קבלה. כל אדם בתחנות חייו השונות נמצא בשתי הפוזיציות; גם מי שנזקק, יש ביכולתו ובכישוריו לתת לאחרים, וגם הנותן צריך לדעת שיש זמנים וצרכים שהוא בצד של המקבל. לעתים אדם "מחליף תפקידים" גם באותו יום עצמו. כנותן וכמקבל. כך יוצרים הרמוניה בעולם החותר למושלמות.
אדם שמתקשה לקבל מהזולת זה אדם שרואה בקבלה משום חולשה, עובדה שבמהותה אינה נכונה – כי זה חלק ממרכיב החיים שלנו בעולם. מי שאינו מוכן לקבל, מסתבר שגם הנתינה שלו היא לא ממקום של נתינה צרופה, אלא מתוך תחושה של עליונות מסוימת על פני אחרים.
מחיר כבד
המחיר שאנשים אלה משלמים, הוא כבד מאד.
א. הם אנשים שלא באמת יודעים לאהוב, כי אהבה היא דו סיטרית. גם אם הם מעניקים לזולתם במלוא הלב, זו אהבה מסורסת. כי אהבה היא גם לתת לשני אפשרות להרגיש את רגש הנתינה חזרה.
מערכת יחסים מטבעה חייבת להיות דואלית. אפילו מערכת יחסים שבין רב לתלמיד, שם הזרימה היא חדה וברורה – הרב נותן והתלמיד הוא המקבל – גם שם צריכה להיות הגישה של "ומתלמידי יותר מכולם". קבלה שאי אפשר לקבל בשום מקום אחר.
ב. אדם הנותן ולא יודע לקבל, מבזבז כמויות גדולות של אנרגיות כדי להסתיר את חולשותיו. לכל אדם יש חולשות וזה טבעי ואנושי. אדם זה לא מסוגל יהיה להתייעץ או לשתף אחרים בחולשותיו או בלבטיו, כי בכך הוא בעצם בעמדת קבלה. כך, במקום לשתף אחרים על מנת לקבל מהם כוח ללמוד, להתייעץ או אפילו לשנות, הוא עסוק בהסתרה.
ג. בסופו של דבר, כשהוא יגיע למצב שבו הוא כבר כן יזדקק לעזרה, כאשר יגיע למצב שאי אפשר להמשיך עוד – יסתכלו עליו בתמהון, מה קרה לו פתאום. לא יאמינו לו והוא יוותר קרח מכל הצדדים.
ד. בדידות. השם ברא את המרקם האנושי בסוג של סירקולציה שבה נותנים-מקבלים-נותנים-מקבלים, וכך הלאה. כך נבנית ומתפתחת המערכת הבינאישית. נתינה לבדה משאירה את הנותן במקום בודד מבלי שיש למישהו גישה אליו, אל לבו או אל נפשו.
ה. הקושי בקבלה ילווה את האדם גם במערכת ההורית שלו מול ילדיו, ואפילו במערכת האמונית שלו מול הקב"ה. אדם שלא יודע לקבל, הוא גם לא יכול לבקש ולהתפלל מכל הלב לקב"ה – "תן לי", "אני זקוק", "אנא ממך".
איך יוצאים מזה?
התשובה לגמרי לא פשוטה. פעמים רבות אנשים אלה לא ישתנו לעולם אלא אם כן הם יגיעו למצב שבו המציאות תאלץ אותם לקבל, ובדרך כלל זו מציאות כואבת וכפויה. זה יכול להיות פיטורין מעבודה, גירושין, מצב של בדידות שאי אפשר לשאתה, ועוד. רק אז, בלית ברירה, הם מבקשים לעשות שינוי. דא עקא, שבשלב הזה כבר אין מישהו שנמצא לצדם, ואם יש, כבר לא מאמינים להם שהם באמת רוצים לקבל.
נדמה שכדי לפרק את חוסר היכולת/רצון לקבל, אין מתאים יותר מלקיים את דברי חז"ל "עשה לך רב וקנה לך חבר". (אגב, אנשים אלה יתקשו לקחת לעצמם רב, שכן גם ללכת לרב לשאול אותו שאלה הלכתית או יעוץ, זו נזקקות מסוימת.) רב מסור או חבר טוב, או להבדיל איש מקצוע, יכולים ישקף לאדם את מצבו ובעבודה משותפת רגישה לקלף ממנו אט אט את חומות הפחד המקיפות אותו וחוסמות ממנו את האפשרות לקבל.
