מרתק: כשמרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל פגש את הילד החולה במסיכה

שנת תשס"ט, 2009, אני בין טיפולים כימותרפיים אדומים צהובים וכאלה שלא השקיעו עליהם צבע מאכל. ממוצע משקל של 47 קילו פחות או יותר, שערה אחת לרפואה אין על הראש, לא עף על נסיעות ודרכים וכשאומרים לי את המילה "מסלול" האסוציאציה הראשונה היא הדרך בין הבית בבני ברק לתל השומר, קומה 3 או 1, חבוש במסיכת פנים כירורגית עוד לפני שנכנסה לאופנה ועוד לפני שהסינים חשבו על המוטציה לקורונה. קיצער, הבנתם.

אבל, באחד מן הימים, כששמעתי שבני משפחה קרובים עורכים ברית לבן שלהם בבית מדרשו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, לא חשבתי פעמיים. אני חייב לקבל ממנו ברכה, לחטוף כאפה אוהבת שתעיף את כל הסרטן והטיפולים והתחושות והקרחת וכל העניינים.

כך היה. יצאנו, לא לפני שחבשתי מסיכה מתוך הערימה שקיבלתי מהמחלקה בבית החולים (אז עוד היו מחלקים), ב"ה הגענו ונכנסנו ביראה והתרגשות לבית המדרש. עמדנו בחצי עיגול, ממתינים לכניסתו של מרן.

עוד באתר:

צפו בתיעוד

הרס בכל פינה: כך נראית זירת הפגיעה בבני ברק

פנחס בינדר

לילה סוער

מטח כבד מאיראן: מספר זירות נפילה; שלושה הרוגים במרכז

פנחס בן זיו

יש לנו הקלטה

הישר מהקבינט: נתניהו ודרעי בשיחת חיזוק

יוסי חיים

ראיון מרתק

צבי יחזקאלי: "זה הדבר שהכי חשוב לאיראנים"

אבי מימרן

ואז זה קרה, הדלת נפתחה ומרן נכנס במלוא הדרו. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו ממש. אני לא זוכר תחושה של התרגשות דומה לתחושה המיוחדת ההיא. שמחה, אהבה, יראה, יראת שמים. משל אני רואה עכשיו משהו שגדול מכולנו. ראש ישיבת "אור החיים" הגאון רבי ראובן אלבז שיבדלט"א היה המוהל. הברית הסתיימה, מרן בירך את הנוכחים באהבה גדולה ונכנס לחדר פנימי, לשם לא כל באי הברית זכו להיכנס, אבל אני כן.

אני זוכר איך צעדתי פנימה, פסיעה אחר פסיעה. לאחר שבירך מרן את אם הרך הנימול, נכנסתי אני. הושיבו אותי על כסא לצדו ואני, שרציתי כל כך להגיד לו כמה אני אוהב אותו, מה אני עובר, מה אומרים הרופאים, כמה אני זקוק ורוצה לברכתו,
אני נאלמתי דום.

מרן הביט בי, הביט בעיניי, והרגשתי את השתתפותו בכאבי. הרגשתי את חמלתו, את אהבתו.

הוא הושיט את ידיו, שם על ראשי ובירכני. בירך שאזכה לרפואה שלמה, לבריאות איתנה ועוד ברכות רבות.

בסיום הברכה, כשאני עוטה מסיכה כירוגית, אני מרים ראשי ומצפה לכאפה שהייתי בטוח שאזכה בה. אבל מרן, שראה את פני החיוורות, את המסיכה שכיסתה את אפי ופי, לא העניק לי את הכאפה המיוחלת. אך לא פחות חשוב – הוא העניק לי את ברכתו שאני בטוח שגרמה לי לניסים הרבים שאפפו ואופפים אותי. לסיעתא דשמיא הגדולה שזכיתי לה בעברי את נהר הסרטן השוצף והגועש אל עבר השגרה השואגת. השגרה המבורכת.

כשיצאתי מחדרו של מרן, הביטו בי בקנאה: 'נו, ספר, מה היה?' עניתי להם שאמנם כאפה לא קיבלתי, אבל ברכה מלב אוהב ורגעים שלא אשכח, קיבלתי גם קיבלתי.

ת.נ.צ.ב.ה.

(חיפשתי תמונה מהרגע הבלתי נשכח הזה אבל לא מצאתי. מה שכן מצאתי זו תמונה של מרן בברית, רגעים לפני הברכה)