האם יצחק יכול היה לשנות את דרכו של עשיו? \ הרב אפרים אפשטיין

כל אמא מכירה את הלילות שבהם היא לא מצליחה להרדם מרוב דאגה לילד שלה.
זה לא משנה בן כמה הוא.

גם כשאף אחד כבר לא מכנה אותו "ילד",הוא כבר מתנשא לגובה 1.80,בריא וחזק ומזמן
"פרש כנפיים ועף",הוא כבר "יודע הכל" בשבילה,בשביל אמא, הוא תמיד נשאר הילד שלה.

התחושה האימהית הזאת, הדאגה ולקיחת האחריות, לעיתים גורמת גם לתיסכול ותחושות אשמה.

לא פעם ישבתי מול הורים שמרגישים תחושת אשמה מזה שהבן שלהם הדרדר למחוזות רחוקים.

תסכול מחוסר היכולת שלהם לעזור לילד שלהם.

היכן עובר הגבול?
מה באמת מוטל עלינו כהורים ומתי אנחנו צריכים "לשחרר"?

ההורים של דני ישבו אצלי במשרד וסיפרו לי במשך שעה ארוכה על דני.
דני כבר תקופה ארוכה "עושה מה שהוא רוצה" והם מרגישים שאיבדו שליטה.
הם רואים איך הוא מדרדר ולא מצליחים לעשות כלום .

ההורים של דני ממש בכו בדמעות כשהם שאלו אותי ,"מה טעינו"? מה עשינו לא נכון?

פתחתי להם בפרשת השבוע שלנו,בתחילת הפרשה.
שם התורה מספרת על רבקה

"ותהר רבקה…,ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי…"
מה רבקה שואלת? מה פרוש המילים "א"כ למה זה אנוכי"?

"אני חושב", כך אמרתי להורים הכאובים של דני,שרבקה כאבה את הכאב שלכם.

במדרש מופיע, שרבקה כשהיתה עוברת ליד בתי כנסיות,יעקב היה מבקש לצאת,ושהיתה עוברת ליד בתי ע"ז עשיו היה מבקש לצאת".

רבקה שדואגת לילדים שלה,אבל אין ביכולתה לעשות כלום, מציבה את השאלה
"א"כ למה זה אנוכי"?
אם בסופו של יום הילד ילך בדרך לא טובה
אז..מה המשמעות להיותי אמא?
אם אין לי יכולת השפעה אז "למה זה אנוכי"?

זו השאלה שמלווה כל אמא וכל אבא בשעה שהם רואים שהילד הולך לכיוונים לא רצויים והם מרגישים שאין להם שליטה.
ויתרוצצו הבנים בקרבה"- לא משנה הגיל של הילד,תמיד הוא מתרוצץ בקרבה של האם.
לרגש האמהות אין תאריך תפוגה.

הדאגה מכרסמת בליבם אבל היד קצרה מלהושיע.
אם אנחנו לא מצליחים להשפיע,אז מה המשמעות שלנו כהורים?
ואם זה כך,אז כנראה שטעינו.
במה טעינו?

רבקה הולכת לשאול – "ותלך לדרוש את ה".
והיא מקבלת תשובה – " ויאמר ה' לה שני גוים בקרבך ושני לאומים ממעייך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר".
אין לך שליטה על הבחירה שלהם.
ואת גם לא אחראית על כך.

הדאגה והאחריות שאת מרגישה זה דבר אחד.
אבל התוצאה תלויה בבחירה שלהם.

ובאמת יצחק ורבקה מאמצים את התשובה.
"ויאהב יצחק את עשיו…ורבקה אוהבת את יעקב"
מכל המילים האפשריות שיכולות לתאר את תיפקודם של יצחק ורבקה כהורים ,בוחרת התורה את המילים "אוהב" ,"אוהבת".

מה שמוטל עלינו כהורים זה לייצר אקלים בריא בבית.
לייצר אוירה של שמחה,ביטחון וחום.
בתוך כל זה עדיין יש לילד את כוח הבחירה, והוא בוחר.
וכן…לא תמיד הוא בוחר בטוב.

תשאלו מחנכים או מטפלים שליוו נערים ,היכן נמצאת הנקודה שאפשר להניח עליה את האצבע,מה הדבר שגרם לנער לעשות את השינוי? מה הם עשו,שבעקבות כך הנער עשה שינוי?
מנסיון של שנים אני יכול לומר שאין נקודה כזאת.
אנחנו רק מייצרים אקלים חיובי.
הנער הוא זה שמייצר את השינוי.
הוא בוחר בטוב.
באותם מצבים בדיוק,ישנו האחד שיבחר להשתנות והשני שיבחר שלא להשתנות.

אמרתי להורים של דני,שלפי איך שאני מתרשם מהם,
השאלה "במה טעינו",היא הטעות.
זאת שאלה שגורמת לנו תחושות אשם וממילא להתנהל כמו אשמים.

אתם לא טעיתם.
דני הוא זה שטעה.
דאגתם לדני,הקפתם אותו בחום ואהבה,
הוא זה שבוחר ללכת לכיוונים לא נכונים.

תמשיכו לחשוב עליו ולדאוג לו.תמשיכו לאהוב אותו כמו שרק אבא ואמא יכולים.
זה התפקיד שלכם ואותו אתם מבצעים בצורה נפלאה.

כשהרגשתי שהם הבינו,המשכתי והוספתי,
אם תפנימו את זה,גם דני ירגיש את זה.

ואז.. גם הוא, לא יאשים אתכם בכשלונות שלו.
זה מה שיתן לו את הכח לקחת אחריות על בחירותיו.

שבת שלום.
אפרים אפשטיין.