בשמחת הבר מצוה של הבן שלי הגדול,סבא שלי ז"ל ,לא השתתף.
יותר נכון…פיזית הוא לא היה נוכח.
שלא תבינו לא נכון… סבא,היה אז בין החיים,
רק שבגילו המתקדם,עם קצת מחלות רקע,נבצר ממנו להגיע.
שבוע לפני הבר מצוה,נסיתי לארגן שאת הנחת התפילין הראשונה בחייו,הבן שלי יניח אצל סבא.
רציתי שסבא יזכה ויראה עוד נין שנכנס לעול תורה ומצוות.
שישמח ביחד איתנו.
אחרי הכל…זה הגיע לו.
יהודי שעבר את השואה האיומה,שרד את מסע המוות,עלה לארץ באונית מעפילים והוגלה לקפריסין,שם התחתן עם סבתא.
אח"כ הגיע לארץ בחוסר כל,
ורק בזכות האמונה הגדולה שפיעמה בו, הצליח להקים משפחה.
בהחלט מגיע לו לראות נחת..
עוד באתר:
אבל היתה לי עוד סיבה.
באותה העת, לסבא היו בבית שני זוגות תפילין.
זוג אחד שאותן הניח מידי יום,
וזוג נוסף של תפילין שאותן היה מניח עד לא מכבר.
את אותן התפילין הוא קיבל,כשהוא עצמו נהיה בן שלוש עשרה.
היו אלו תפילין שהוא הצליח להחביא אצלו במשך כל שנות הזועה.
הוא לא הצליח להניח אותן כל יום,כך הוא סיפר לי.
אבל.. שם במחנות,בכל עת שהיתה לו הזדמנות,הוא מיהר להניח אותן.
אני הרגשתי תחושה מיוחדת כלפי התפילין האלו.
תחושה שלא ידעתי לתרגם למילים.
רציתי שאלו יהיו התפילין הראשונות שהילד שלי יניח.
טוב…בסופו של דבר זה לא יצא לפועל.
ראשית כי סבא לא הרגיש טוב…
שנית כי אחי הגדול אמר לי, שהתפילין האלו יתכן ונפסלו במשך השנים, ושזאת הסיבה שסבא מניח היום תפילין אחרות,
וצריך לקחת אותם לבדיקה,ורק אח"כ לתכנן תוכניות.
וסיבה שלישית,כך חשבתי לעצמי,
רגשנות כלפי תפילין היא לא סיבה.
מה זה משנה איזה תפילין הוא יניח?
אחרי הכל..תפילין הן רק תפילין.
אבל..השבוע,לאחר שעברתי על הפרשה,
התחלתי לפקפק בסיבה השלישית.
התורה מספרת שכשיעקב פונה ליוסף לדבר על קבורתה של רחל,הוא אומר,
"ואני בבאי מפדן, מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך,בעד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם
בדרך אפרת,הוא בית לחם".
רש"י במקום,כשמסביר את דברי יעקב, מביא את המדרש המפורסם.
"דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם,שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן,והיו עוברים דרך שם,יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים,שנאמר " קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים..".
מה ההבנה במדרש שרש"י מביא?
למה משום שרחל אמנו תהיה זו שתבכה ותבקש רחמים על בניה, זו סיבה לקבור אותה בדרך?
וכי אם היא תיקבר במערת המכפלה,היא לא תוכל לבכות על בניה?
היא זקוקה שיעברו ממש לידה כדי לבקש עליהם רחמים?
ובכלל,האם יש קשר בין סיבת פטירתה של רחל לזה שהיא זו שתבקש רחמים על בניה?
אני חושב שכן!!
כשהתורה מתארת את סיפור פטירתה של רחל,
נאמר,
"ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבוא אפרתה ותלד רחל ותקש בלדתה…..
ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני..".
רחל בכל נימי נפשה מחכה ומצפה ללידת בנימין.
עוד כשיוסף נולד, היא קוראת לו על שם אותה ציפייה,
"ותקרא את שמו יוסף לאמר,יוסף ה' לי בן אחר".
והנה..ברגע המיוחד כשבנימין נולד,כשהיא מתמלאת ברגש שרק אמא יכולה להבין,
באותו רגע היא גם מבינה,שהיא לא תהיה זו שתגדל אותו.
היא מבינה שהיא לא תחזיק אותו על ידיה.
היא לא תחבק ותנשק את התינוק שלה ביום ובלילה.
הצער שלה הוא בלתי נתפס.
צער של אמא שיודעת שלא תזכה לחוות את הרגש העצום והנפלא…
היא קוראת לו "בן אוני"- בן צערי.
"ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני..".
הכמיהה העזה,הרגש העצום,שלא מומשו
כל אלו נמצאים וספוגים באותו מקום.
באותו מקום בדיוק,
"בדרך בעוד כברת הארץ לבוא אפרתה",
שם בעפר הדרך.. ,באויר של אותו מקום,מפעפעת הכמיהה העצומה לילד-לתינוק שלה.
המקום ההוא קיבל מציאות אחרת.
דוקא שם הוא המקום ממנו רחל יכולה לבכות על בניה,בכי שבוקע שערי שמים.
אם היתה נקברת במערת המכפלה,ודאי גם היתה בוכה על בניה.
אבל דוקא שם ב"דרך",נמצא "הר הגעש" האדיר.
שם נמצאת הכמיהה האדירה שלא מומשה.
"בן אוני- בן צערי".
דוקא רחל
ודוקא שם ב"בדרך" ,
רק כך אפשר לפעול את הרחמים.
הרהרתי פעם בתועלת של המסעות שעורכים לארופה,למחנות ההשמדה.
מה יש שם מעבר לחובה לזכור ולהתחבר?מעבר להפעלת הרגש?
יש שם אוויר שספוג באין ספור זעקות של "שמע ישראל.."
יש שם באויר תפילות,תקוה ואמונה של מיליוני יהודים.
זה לא זכרון על דברים שהיו,זה נמצא שם כעת.
תדברו עם אנשים שהיו שם,הם ודאי יסכימו איתי.
הבנתם למה התחלתי לפקפק בסיבה
השלישית?
התפילין של סבא הם לא רק תפילין.
הם ספוגים במסירות נפש,בתקוה,באמונה אין סופית.
הם לא רק מעוררים תחושות ורגשות.
הם במציאות כאלו.
אם הכמיהה והצער של רחל אמנו יצרו מציאות.
אז באותה הדרך גם בתפילין של סבא נוצרה מציאות.
מי שיניח אותם, יוכל לספוג לתוכו את אותה מציאות.
אבל…אף פעם לא מאוחר.
כשהבנתי השבוע את מה שלא הבנתי אז.
התקשרתי לאחי,שמאז פטירתו של סבא התפילין נמצאות אצלו,
וביקשתי שישלח אותם לבדיקה.
כי זו לא רק תחושה,זו מציאות.
אני רוצה להניח אותם ולו פעם אחת…
