רבינו האור החיים הקדוש מעלה שאלה גדולה השייכת לכל התורה כולה, בכל מקום שהפסוק אומר 'דבר אל בני ישראל' לכאורה היה מספיק לומר 'דבר אליהם' ומובן שהכוונה לומר ל'בני ישראל', כי הרי להם ניתנו המצוות.
ומתרץ רבינו הקדוש, שלמרות שזה מיותר, הקדוש ברוך הוא חוזר ומזכיר את שמותם פעם אחר פעם.
משל לאבא שיש לו בן שמאוד חביב עליו, ותמיד זכרונו בפיו, וכשאומר לו לאכול ולשתות אומר לו בלשון חיבה, 'אכול בני', 'שתה בני'. כך גם מתנהג ה' יתברך עם ישראל שהם בניו, ותמיד הוא מזכיר את בני ישראל, מחמת חיבתם לפניו.
עוד באתר:
וכך מצינו בדברי הנביא ירמיה 'הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה". כלומר, שעצם הזכרת שמם של ישראל לפניו, מעורר רחמים, שאז מתעורר ביותר אהבתו של הקדוש ברוך הוא אלינו.
ויש להוסיף מה שמובא בספר 'מאור החיים' בשמו של רבינו האור החיים הקדוש, ששאל בפסוק זה, מדוע נמשלנו דוקא לילד שעשועים, ואיזה מידת הרחמים מיוחדת יש בכך???
וביאר רבינו הקדוש, שהדרך הוא שילדים קטנים גם כשהם מטונפים ומלוכלכים משיירי אוכל או שאר דברים מאוסים, ההורים מחבקים ומנשקים אותם למרות שהילד מלוכלך ומטונף, ואילו לילד גדול כשהוא מלוכלך לא עושים זאת, על כן קרא לנו השם יתברך 'ילד שעשועים' כילד קטן החביב לאביו ולאמו, לאמר לנו, אף על פי שמלוכלכים אתם בעוונות ופשעים, בכל זאת חביבותכם עדיין לפני.
[אור החיים אמור פרק כב פסוק ג]
