השבוע התקשרתי ליהודי מיוחד.
הרב…( הוא ביקש שלא אנקוב בשמו)
אותו יהודי מקדיש את חייו כדי לעזור לנערים שלא מצאו את דרכם במסגרות הרגילות.
הנערים שלומדים אצלו בישיבה אינם קלים בלשון המעטה ,אבל הוא מצליח במקום שכולם כבר התייאשו.
עוד באתר:
התקשרתי אליו כדי לספר לו על מציאה שמצאתי בפרשת השבוע.
אבל…אני מקדים את המאוחר ,וכדאי שאתחיל מההתחלה.
הסיפור מספר על מנכ"ל בכיר שביקש ממנהלת לשכתו לפרסם מודעת דרושים למשרה בכירה. לאחר תקופה הוא ביקש ממנה לקבל את כל דפי הקורות חיים שהתקבלו במשרד.
לתדהמתה, היא ראתה שהוא לוקח את כל הערמה ומבלי אפילו להציץ בדפים,
הוא השליך את מרביתם אל מכונת הגריסה.
את הדפים המעטים "ששרדו" הוא החזיר לה וביקש שתזמין אותם לראיון.
היא לא יכלה להתאפק…וביקשה שיסביר לה את ההיגיון שבמעשיו,
מה ההיגיון להשליך לאשפה את מרבית המועמדים מבלי אפילו לבדוק?
היא ביקשה והוא הסביר. 'אני לא מעוניין', כך הוא אמר, 'בעובד שאין לו מזל'.
טוב…זו שיטה מעניינת… אבל במרבית מקומות העבודה הנחשבים מסתמכים בעיקר על הריאיון.
תעודות. ניסיון. כישורים. יש לכולם. את המנהלים בעיקר מעניין במה הוא-המועמד, יכול לתרום לחברה. מה המניע שלו? מדוע הוא חושב שהוא מתאים לחברה? מדוע הוא רוצה את המשרה?
הם מבקשים לראות האם אותו מועמד, מה שמניע אותו זה המשכורת או הרצון לפעול, ליצור ולתרום? האם המוטיבציה שלו בנויה על לקבל או על לתת.
בסדרה של שאלות שחלקן מתוחכמות, אפשר לזהות את האופי – את המוטיבציה. כשהגעתי באחת הפעמים לישיבה של הרב. הוא בדיוק היה רגע לפני ראיון לנער שרצה להתקבל לישיבה. ביקשתי ממנו להיות נוכח בריאיון,כדי ללמוד.
כשהנער התיישב על הכסא הוא היה נראה רגוע, זה היה נראה שהוא כבר מכיר את ה"טקס". אחרי הכל. הרי זו לא הישיבה הראשונה שהוא עבר בחייו, הוא כבר הספיק ל"בקר" בכמה מהן.
הרב…התחיל בשאלות הרגילות.
'למה אתה רוצה להגיע לישיבה?'
'מה המטרה שלך?'
והוא, הנער ענה את התשובות הרגילות.
'כדי ללמוד', 'כדי להתקדם', 'כדי להצליח'.
אני חשבתי שעכשיו הרב יאמר לו כמה מילים טובות, יעודד וירגיע ובכך יגמר הריאיון,
אבל מסתבר שטעיתי.
הרב…הסתכל על אותו נער במבט שמביע אי שביעות רצון, ואמר לו את הדברים הבאים,
'עד עכשיו שמעתי ממך מה אתה רוצה לקבל מהישיבה, אבל אותי מעניין מה אתה רוצה לתת לישיבה'.
תבין. השקעתי במקום, אם אתה רוצה להגיע, אני חייב לדעת במה אתה תורם למקום.
כאן בישיבה אתה יכול לקבל הרבה דברים,
רוחניות, קרבה אמיתית לה', לבנות את עצמך. חום ואהבה.
אבל לי חשוב לדעת, מה אתה נותן לישיבה?
'תחשוב על זה כמה דקות, ותתן לי תשובה..'
הרב…יצא מהחדר והשאיר את אותו נער ,קצת המום, להרהר בדברים.
אני שיצאתי ביחד ביחד עם הרב…מהחדר ביקשתי הסבר.. 'תראה', כך הוא הסביר לי, 'למה מה שעובד בכל ארגון מצליח ,לא יעבוד גם כאן? למה מה שברור לכל אחד שרוצה להתקבל לעבודה ,לא צריך להיות ברור למי שבא להצליח כאן?
הם-המנהלים מחפשים את המוטיבציה אצל העובדים, ואני מחפש את המוטיבציה אצל התלמידים.
גם להם – למנהלים, וגם לי ברור, שמי שהמוטיבציה שלו היא "לקבל", ינסה למקסם את "הקבלה". כמה שיעבוד פחות, כך הוא ממקסם את "לקבל" הוא לא באמת יעריך את מה שמקבל.
אבל מי שהמוטיבציה שלו היא לתת ולהשקיע, ינסה למקסם את ההשקעה והנתינה וככל "שיקבל", יתאמץ יותר. רק מי שמבין מהי "נתינה", יעריך את מה ש"מקבל".
רק שיש הבדל אחד.
הם מחפשים את המוטיבציה אצל העובד בשביל עצמם,
ואני מחפש את המוטיבציה אצל התלמיד בשביל עצמו.
הכלל הוא, שמי שלא מבין את המושג "לתת", גם לא יבין שהוא "מקבל".
מה שבא בחינם, שווה חינם.
והרב…,הוא מאלו שאומרים ועושים.
הוא הראה לי אח"כ רשימות מסודרות ,כל תלמיד ותלמיד, מה הוא התחייב לתת לישיבה
אחד התחייב לתת שעות לימוד, השני תפילות, השלישי שמחשיב את עצמו כאחראי קיבל על עצמו להעיר את כולם בבוקר ועוד..
לא פלא שאצלו בישיבה התלמידים מוכנים "לקבל", מה שהרב…אומר ,זה "קדוש".
הם מבינים ומעריכים את מה שהם מקבלים.
וככל שהם מקבלים יותר הם מרגישים חובה לתת וככל שהם נותנים הם מעריכים ומחשיבים את מה שמקבלים וכן הלאה…
מן מערכת שמזינה את עצמה.
עכשיו…תבינו למה השבוע התקשרתי אליו.
בפרשת השבוע ישנו מדרש שמתייחס לסמיכות הפרשיות, בין פרשת קורבן התמיד שמופיעה בפרשה, לפרשה הסמוכה לה שעניינה בקשתו של משה מהקב"ה למצוא מנהיג ראוי לעם ישראל.
"אמר לפניו, רבש"ע הואיל ואתה מסלקני מן העולם הודיעני מה פרנסים אתה מעמיד על ישראל.
אמר לו הקב"ה, משה… עד שאתה מצווני על בני, צוה בני עלי"
משה רבינו מבקש מהקב"ה שימשיך וישגיח על עם ישראל,
והקב"ה עונה לו "עד שאתה מצווני על בני, צוה בני עלי" – ענייני הקורבנות.
מה ההסבר? מה הקשר בין מה שמשה מבקש לבין מה שהקב"ה עונה לו?
יתכן, כך אמרתי לרב….בטלפון,
שכאן בדיוק מופיע הרעיון שלך.
משה רבינו מבקש שהקב"ה ימשיך להשגיח, לדאוג ולהעניק לעם ישראל,
וע"ז עונה לו הקב"ה, שאם עם ישראל עצמו לא "ייתן"- לא ירגיש מחוייב בפועל באופן מעשי לקשר עם הקב"ה, אז הם גם לא יבינו ויגדלו מה "קבלה" של השפע וההשגחה שהקב"ה משפיע עליהם.
מי שמקבל בלי לתת, לא יכול להעריך את מה שמקבל. "עד שאתה מצווני על בני, צוה בני עלי". "אני", כך אומר הקב"ה נתתי ואמשיך לתת, רק צווה את בני שהם "יתנו"-למד אותם ענייני הקורבנות, שהם מעצמם יפעלו בפועל כדי להתחבר.
רק כך הם ירגישו ויפנימו את מה שהם מקבלים.
כך הם יתחברו אל הקב"ה.
הרב….,כך התרשמתי, הסכים לרעיון,
אתם.. תסכימו איתי לפחות שהוא אדם מיוחד.
שבת שלום
אפרים אפשטיין.
