הגמרא בברכות שואלת שלכאורה יש סתירה בין שני פסוקים האם יש לבני אדם זכות להשתמש בעולם הזה להנאתם. בפסוק אחד נאמר 'לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ' ואילו בפסוק אחר נאמר 'הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם'.
הגמרא עונה שלפני שמברכים 'לה' הארץ ומלואה' ואין רשות להשתמש בעולם הזה. ואילו אחרי שמברכים, 'הארץ נתן לבני אדם'.
רבינו האור החיים הקדוש מבאר את עומק הענין, שעל ידי הברכה המאכל נהיה של האדם, שהרי אמרו חכמינו שעל הנאות עולם הזה, מקזזים מחשבון השכר של עולם הבא, אבל אם עושה ברכה זה הופך להיות שלו ממש, וזה לא יורד מהחשבון של שכר עולם הבא, כי זה נהיה שלו.
עוד באתר:
ובזה מבאר רבינו הקדוש את דברי הגמרא במסכת שבת: 'אמר רבי חייא בר אבא, פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בעיר 'לודקיא', והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו , וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים, וכשמניחים אותו – אומרים *לה' הארץ ומלואה, וכשמסלקין אותו אומרים 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'.
ומסביר רבינו הקדוש, שהם נתכוונו לומר שלמרות שהם נהנו מכל תענוגי עולם, לא ינוכה משכרם לעולם הבא, כי הם בירכו על הכל וזה הפך להיות שלהם.
[חפץ ה' מסכת שבת דף קיט עמוד א]
