הכלי השימושי ביותר בחיינו, הרוחניים והגשמיים גם יחד, הוא התזכורת. קשה לחשוב כיצד היינו נראים ללא הכלי הזה. התזכורת משפרת את איכות החיים והתנהלותן והמועילה.
ה"תזכורת" נטועה במרכז עבודת ה' של האדם החל ממצוות ציצית ש"הכתוב שקלה, ותלה בה כל המצוות כולן, שנאמר, "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה"' (רמב"ם סוף הלכות ציצית). ועד זכירת יציאת מצריים, זכירת יום השבת, זכירת עמלק וכו'
המושג "תזכורת" שמתלווה לכל אדם בחיים מלמד כי בתוך ההרגל אדם שוכח. אדם לא שם לב. ומשום שאדם חי כל חייו תחת מרוצת ההרגל, הרי שהוא חייב להצמיד לעצמו מערכות תזכורת לעניניו. תזכורת היא בעצם כלי שמירה. והדברים מפורשים ברמב"ם פ"א מברכות ה"ג "וברכות רבות תיקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד".
עוד באתר:
שנה שלימה הוא זמן המצריך תזכורת, כל פעולה ופעולה מחיינו, תפילה, לימוד, שבת וכל המצוות המעשיות, או אלו שבלב, נשחקות לעייפה בגלגלי ההרגל, עלינו לעצור כדי לזכור.
תזכורת, אלול.
ממעמקים קראתיך ה'
קיימת נטיה טבעית לדחות או להקל ראש בפעולות חיצוניות, ברגע האמת אדם בודק ובוחן עד כמה יש אמת שבמעשיו, קשה לאדם לקבל כי פעולה שהיא חיצונית יש בה משמעות אמיתית, ומכאן מגיע ראשית הרפיון בהכנה לראש השנה. מתי הוא רגע האמת אם לא בימי האלול? בליבו פנימה אינו מאמין בשינוי, הוא אינו מאמין כי יחזיק בדרגא זו, ונוטה להשען על העבר המלמד שהוא לא עומד בזה...
המחשבה הזו ביסודה היא נכונה, היא כנה ואמיתית, אבל לכן מה? לכן עדיף לו להשאר היכן שהוא היום, לא שווה נסיון?
אביר המחשבה עמוד האמת הקלמ'אית מרן המשגיח הגרא"א דסלר זצוק"ל מתייצב אל מול מבוכה זו, וכה אמר:
"העצה היעוצה היא שירבה אדם בעשיית מעשים טובים "חיצוניים" כדי שלא יבוא לנסיון ולרגע הבחירה... ולכן, עבודת האלול היא להתלהב ולהרבות מעשי חיזוק מקצה הרפיון אל קצה ההתחזקות... אע"פ שהם אינם לפי מדרגתינו, אבל שינוי הדרך באופן זה יכשיר את לבבנו ויפתח לפנינו שערי התשובה הנכונה". [ע"פ מכתב מאליהו ח"ב עמ' 52]
וכך לימדונו חז"ל "לא יעמוד על מקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך, שאין גבהות לפני המקום, שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'. [ברכות י]. גם העמידה, מעשה חיצוני, משפיעה על האדם ועל תפילתו.
אין להקל ראש בהתלהבות, גם כאשר היא חיצונית, בתנאי שאינו ישאר שם, בתנאי שהיא פרוזדור לטרקלין.
שמע ישראל
זה הולך ומתקרב. – הולכים למלחמה.
כל יום שעובר הוא עוד יום של התקרבות ליעד, לכל יום יש את המשמעות הפנימית שלו, "אתם קרבים היום למלחמה". ככל שנכין את עצמינו כך יראה פני הנצחון במלחמה, או ההפסד ח"ו.
"שמע ישראל"- "אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם".
אין להם שום זכות, ריקנים מזכויות, זכות אחת של קריאת שמע תעמוד להם במלחמה. האם מי שאין לו זכות יכול להיות בדרגא של "מי האיש הירא וכו'" – שאל הגאון הגדול רבי אריה פינקל זצוק"ל, כיצד יצאו למלחמה וכיצד ינצחו במלחמה והרי אין להם זכות?
והוא השיב - הנה כי כן, קריאת שמע, קבלת עול מלכות שמים כוחה רב להעלות אדם לדרגא גבוהה, שכיון שקיבל עליו עול מלכות שמים, גם אם אין לו זכות, בכוחה של קבלה אמיתית להובילו לנצחון.
"וילכו ויעשו". וכי כבר עשו? הלא לא עשו? "מכאן שכיון שקיבלו עליהם לעשות העלה עליהם המקום כאילו עשו" (מכילתא בא).
אמרו לפני מלכויות.
בקרוב עלי מרעים
ציפורני החומריות נועצים בבשר החי. מרוצת חיי השיגרה מכהים ללא רחם בהרגשי ההתעוררות של ימי אלול - "בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי", בימים אלו כאשר הלבבות פתוחים לחיזוק והתעוררות, דווקא אז הם באים, ה"מרעים", לכרסם במעלת הימים וקדושתם "לאכול את בשרי". טרדה של ביטול תורה, טרדה של ביטול תפילה, טרדות, נסיונות וקשיים צצים ומתעוררים דווקא בימים אלו יותר מכל ימי השנה. למה? למה דווקא היום?
לימדונו רבותינו זצוק"ל כי ככל שה"אורי" של ראש השנה גובר ומתנוצץ על ימים אלו וככל שה"ישע" של יום הכיפורים חופף עליהם, כך, אל מולם מתייצבים ה"מרעים" לחבל ולקלקל.
אכן, לזכות ל"אורי וישעי", עלינו להשאב ל"אחת שאלתי מאת ה'", ולהיות ספון כמה שיותר בבית ה'. לא להניח לטרדות והנסיונות להותירנו בחוץ, עלינו לשמור על קדושת הימים ומעלתם.
לך אמר ליבי בקשו פני...
ריצת החכם
הוא מאוכזב, מאוכזב מהכשלון. שוב אינו עומד במה שמצפה מעצמו, שוב הוא נמצא באותו מקום, הוא לא מתקדם...
זהו שטח השיפוט של יצר הרע. זה הזמן שלו. להרפות ידים, כאן ועכשיו ההזדמנות שלו להמעיט מחשיבות המאמץ והשאיפה - למה להתאמץ אם בסוף זה לא מצליח?
"הוי רץ למצווה קלה כבחמורה" - "הריצה" אומר רבי ירוחם ממיר זצוק"ל, בה טמון סוד ההצלחה או הכשלון, היא התנאי קודם למעשה של ההצלחה. הריצה אינה רק שלב מקדים למעשה אלא חלק בלתי נפרד מהמעשה. הריצה פירושה הכנה, הריצה משמעותה הקדמה, מחשבה שלפני המעשה, לחשוב בלילה כיצד יראה השחרית, ובשחרית כיצד יראה המנחה וכן בשאר הענינים. "זה הוא סוד הדברים ובהן תלוי קו המשקל..."
וכך הוי עובדה: שעה לפני זמן מנחה בישיבה סיים מרן הגרא"א דסלר זצוק"ל את פגישתו, "הגיע זמן מנחה" אמר לאורחיו. לתמיהתם הרי יש עוד כשעה למנחה השיב, נכון, אך הנסיון המלמד כי כל הטרדות והאונסים מגיעים סמוך לזמן התפילה, אני פשוט מקדים אותם...
זו היא ריצת החכם בעל הנסיון.
