"עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. זה אלי ואנווהו אלהי אבי וארוממנהו" מה ההבדל בין 'אנוהו' ל'ארוממנהו' ומהו העוז האמיתי שלנו?
לכל אדם יש בחייו נקודות חוזק ונקודות חולשה. מתנות וכישרונות שהקב"ה חנן כל אחד מאתנו בהם. ומצד שני, נסיונות ואתגרים, כאלו שמחלישים את האדם בעצם נוכחותם, באם האדם לא יודע כיצד להתייחס אליהם נכונה, או נותן להם מקום של כבוד בחייו.
לאדם אין יכולת בחירה למה שקורה בחייו, אבל יש לאדם את הבחירה כיצד להתייחס אליהם והאם לתת מקום של כבוד לחולשות ולהתלונן אליהם כל חייו, או להרגיש מלא מנקודות החזקה ומה שקבל מברכת שמים.
עוד באתר:
החיד"א אומר כי הפסוק האמור משירת הים, מלמד אותנו שתי בחינות בעבודת ה'. ושני סוגי אנשים והיחס שיש להם, אל חסדי ה' יתברך.
התורה מלמדת אותנו כיצד יש להתייחס אל מה יש לייחס חשיבות בחיים.
יש אדם שהוא מהבחינה הראשונה. הוא מתחבר ומודה להקב"ה על מה שניתן לו בחייו. בפיו יש שבח והודאה כלפי שמיא על כל מה שעשה בחייו , הוא מרגיש כי הקב"ה נושא עמו חן וחסד בכל מהלך חייו ומכיר בהשגחה פרטית שמלווה אותו בכל צעד ושעל, הרי זה בבחינת ''עזי וזמרת יה". כך האדם מאמין בכוח קודשא בריך הוא בחייו וממילא הרי שהקב"ה גם כן נוכח יותר בחייו ומתמלא עליו ברחמים בבחינת ''יה''. היחס אליו "זה" כאדם המצביע על משהו קרוב אליו ונוכח.
אבל אם האדם בוחר להיות מהסוג השני, והוא לא מייחס חשיבות להשגחה פרטית ולהודאה לה' יתברך על חסדיו המרובים, מערכת היחסים בינו לבינו נהפך ליחס רחוק כלשון הפסוק ''אלהי אבי וארוממנהו'' בחינת אלוקים, זוהי בחינה של מדת הדין ולא מדת הרחמים, "וארוממנהו'' מלשון רם ונישא ולא בתוך חיי האדם.
הפסוק מלמד אותנו אנרגיות חיוביות גם בשיח הפנימי בנינו לבין עצמו.
