בטור חד שפורסם הבוקר בעיתון הכלכלי דה מרקר מקבוצת הארץ כותבת ח"כ לשעבר עינת וילף (העבודה, העצמאות) כי "הטענה המושמעת בימים אלה בראש חוצות על ידי אנשי עסקים ישראלים, ש"בלי הסכם לא נוכל לטפל ביוקר המחיה", מוציאה שם רע להסכם המדיני. באותה מידה יכולים היו אנשי העסקים לשים את שלטי החוצות שלהם ליד אלה של חב"ד, ולהבטיח שכשיבוא המשיח, אפשר יהיה לטפל ביוקר המחיה. לו היו עושים זאת, היה בכך יושר אינטלקטואלי רב יותר. יש סיבות מצוינות לתמוך בהסכם עם הפלסטינים, אבל טיפול ביוקר המחיה הוא ממש לא אחת מהן.
ככל שזכור לי, כשהשר לשעבר משה כחלון יזם סדרה של רפורמות שהביאו לירידה דרמטית במחירי הסלולר ולהקלה ממשית באחת ההוצאות המשמעותיות של כל משק בית, זה לא היה לאחר שהושכן שלום במזרח התיכון. כשיזמתי את חוק הריכוזיות בכנסת ה–18, וכשחקיקתו הסתיימה בכנסת ה–19, זה לא היה לאחר שהפלסטינים הכירו בזכותו של העם היהודי למדינה ריבונית במולדתו ההיסטורית" כותבת ח"כ לשעבר עינת וילף.
וילף מסיימת את מאמרה כי "האתגרים העומדים בפני ישראל בתחומים החברתיים והכלכליים הם משמעותיים, ואינם קשורים כהוא כזה לסיכוי להגיע להסכם שלום. האם הסכם שלום יכניס חוט שדרה לרגולטורים שלנו? האם הסכם שלום ישנה משהו במינהל מקרקעי ישראל? האם הסכם שלום יבטיח שהאנשים שמנהלים את הכסף שלנו לפנסיה יעשו זאת עבורנו ולא עבור העמלות שלהם? האם הסכם עם הפלסטינים יבטיח עיתונות שמערערת על הסדר הקיים? האם הסכם עם הפלסטינים יבטיח שפוליטיקאים יהיו מוכנים להתעמת עם קבוצות אינטרסים שמבטיחות את בחירתם מחדש? האם הסכם שלום יבטיח שהכלכלה הישראלית תפעל לטובת הציבור ולא רק לטובת קבוצה קטנה?
עוד באתר:
יש מדינות רבות הנהנות משלום עם שכנותיהן זה עשרות בשנים, ויש ביניהן מושחתות יותר ופחות, שוויוניות יותר ופחות, ריכוזיות יותר ופחות, יקרות יותר ופחות. השלום הוא ערך רצוי בפני עצמו, אבל אם הקלקולים הם מבפנים, אין השלום יכול לעשות דבר לתקן אותם. אם אנשי העסקים רוצים לפעול למען הסכם שלום, בבקשה. אבל ראוי שלא יתלו את חוסר הנכונות או היכולת להתמודד ישירות עם בעיות העומק בחברה הישראלית בכך שאין הסכם".
