מדוע דווקא בפרשת תצווה התקיימה בקשת משה רבינו "מחני נא מספרך" ולא הוזכר שמו כלל?
בתנ"ך, יש שתי מקורות בהם הושמטו שמות בעלי השמועה: בפרשתנו, פרשת תצווה בה לא מוזכר שמו של משה רבינו, למרות שעסק בבניית המשכן. ב. דוד המלך לא הזכיר את שמות שהגיבורים שאמרו דבר הלכה בשם הסנהדרין.
בפשטות, השמות הוסרו מהכתוב, בגלל עונש וביקורת. אך על פי פנימיות התורה, יש כאן עומק חשוב המעמיד אותנו ליסוד היהדות:
עוד באתר:
הצדיקים מבטלים את עצמם כלפי הקב"ה, והופכים את הרצון העצמי לדבר גדול יותר: רצון ה'. ביהדות, הפרישות והביטול העצמי אינם ערך בפני עצמם למסכנות, אומללות עצבות ונפש חבוטה, אלא להפך: הפיכת הרצון העצמי לרצון ה'. כפי שהאבות הקדושים קיימו את התורה מצד הרצון העצמי שהיה כבר חלק מרצון ה'.
התורה עומדת בעיקר על ה'איך' יותר מ'מה', לקיים את רצון ה' זה אומר להיות גדול יותר, כי אתה מתחבר לערכים גדולים, לבטל את הרצון האישי לרצון ה', זה אומר להתחבר להקב"ה ברמה הכי גבוהה שבלתי ניתן לכתוב ולהעלות במחשבה.
מסיבה זו, נאמר גם כי דוד המלך לא הזכיר את שם הגיבורים שמסרו נפש להביא את דבר הסנהדרין: אמר, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, "כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו" (סנהדרין סא:)
כלומר כל מי שמוסר נפשו על דברי תורה, זכה להיות חלק מרצון ה' והשם שלו גם חלק מרצון ה'.
השם של משה לא הוזכר כי כבר הוזכר השם של הקב"ה, משה רבינו זכה להשראת השכינה הכי גבוהה כזאת שכל עצמותו היה דבר ה'. זו גם הכוונה במילים: "הלכה למשה מסיני"
לכן, דווקא במלאכת המשכן, שהיווה מקום להשראת השכינה, הגיע הרגע בו הקב"ה לימד אותנו, כי ניתן לזכות להשראת השכינה עד כדי ביטול גמור שהרצון האישי הוא רצון ה'. הקב"ה מלמד אותנו, שגם בשר ודם יכול להגיע לדרגה אלוקית, ששמו לא מוזכר, כי כבר שם השם משל הקב"ה מוזכר.
הענווה של משה רבינו לא בטלה את האישיות שלו, אלא הפכה את השם שלו מדמות בשר ודם לחלק מרצון ה'. הדמות של משה רבינו כדבר בפני עצמו לא היה נוכח, רצון ה' היה כל מהותו והווייתו של משה רבינו. בלתי ניתן להשגה כיצד ילוד אישה הגיע לדרגה נעלית כל כך!
ביהדות, התבטלות איננה מסכנות וקורבנות, אלא להפך: להיות חלק מדבר גדול יותר, או יותר נכון מהדבר הגדול ביותר, רצון ה'.
על פי משנתו של רבי צדוק הכהן מלובלין לפרשת תצווה.
פרי צדיק תצווה מאמר ד: "ויש להבין למה יענש המוסר עצמו למות עלך דברי תורה והלא אמרו (ברכות סג 🙂 שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה והיינו מסירת נפש בפועל מדמייתי להך מימרא בגמרא (גיטין נז סע"ב) על פ' כי עליך הורגנו כל היום ע"ש דמגודל התשוקה לדברי תורה אינו מרגיש כלל במסירת נפשו. ואף שאינו בכלל דברים העומדים בפני פקוח נפש. ואמר שאין זה לעונש רק כיון שמוסר עצמו למיתה על דברי תורה הדברי תורה שלו כלולים במקור העליון ואין להם שייכות לנפשו בפרטות רק הם דבר ה' ממש ועל כן אין אומרים דבר הלכה משמו רק משמא דגמרא כמו שהיא הלכה למשה מסיני"
