איפה הכסף? \ הרב יצחק ידידיה שיינפלד

1.

פרשת 'פקודי' נקראת כך על שם שעוסקת בסיכום החשבון של עלות המשכן וכליו. חשבון שנעשה על ידי משה רבנו בעזרת אחיינו, איתמר בן אהרן הכהן, וכפי שפותחת הפרשה: "אלה פקודי המשכן, משכן העדות אשר פוקד על פי משה, עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן". 

חז"ל מבררים במדרש תנחומא – בעבור מי עשה משה את החשבון? למי צריך היה משה לתת דוח על עבודת המשכן? הרי הקב"ה מאמין בו! וכפי שהעיד עליו בחומש במדבר: "בכל ביתי נאמן הוא." ובכלל, אין דבר נעלם מפני אלופו של עולם ואין נסתר מנגד עיניו! 

עוד באתר:

צפו

נשיאי ארה"ב הבינו; בישראל עדיין רודפים את עולם התורה

הרה"ג מרדכי מלכא

צפו

החסיד לליטאי: "אתה משגע אותי עם המשקפיים"

הרב אריה אטינגר

כנס ראשי הפרלמנטרים

יו"ר הכנסת שלף סרטון שמוכיח: "מוות לאמריקה ולישראל"

שלום שטיין

צפו בדברים

נתניהו בכלא: "קיבלנו פה הרבה מודיעין לחילוץ חטופים"

פנחס בן זיו

לכך דורשים חז"ל, שמשה רבנו שמע את ליצני הדור משיחין אחריו, חשדו בו. ומה היו אומרים? "אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי זהב וכסף, שאין להם לא חקר ולא משקל או מניין, כיצד לא יהיה עשיר?!" 

למרות שכאמור, חז"ל מכנים אותם הרכלנים בתואר 'ליצני הדור', משה רבנו נענה לגחמות שלהם, וכדי לקיים את ציווי התורה "והייתם נקיים מהשם ומישראל", אמר: "בואו ונעשה חשבון", כלשון המדרש. 

מעניין מאוד. לפני שתי פרשות קראנו על המעשה הבוגדני והנורא – חטא העגל. רק לפני שבועיים, בפרשת 'כי תשא' למדנו, כי עם ישראל כולו, מלבד שבט לוי, השתתף אקטיבית או פסיבית ביצירת העגל. שם לא מוזכר, כי מי מהמשתתפים דרש חשבון מפורט מה מטרתו של כל הזהב שהביאו. אדרבה, נראה כי תכף שהושג ה"אישור" מאהרן לעשות עגל מסכה, הם רצו לפרוק את תכשיטי הזהב מנשותיהם.

2.

מידה זו נשארה בתוכנו. כאשר אנו נותנים ומסייעים לגבאי צדקה ואנשי חסד, אנו דורשים שקיפות מלאה, אנו מעוניינים לקבל מהם חשבון מדויק ומפורט מה ייעשה בכסף, למה מיועדת התרומה. גם לאחר שהמטרה ברורה, אנו מבקשים לדעת כיצד יפקחו, שאכן הסכום במלואו יגיע לכתובת הנכונה. לעומת זאת, כאשר נפתחת מגבית למטרה שלילית – בשעה שאנחנו נקראים אל ה"עגל" שבאותו דור או אפילו לאירוע סתמי כזה או אחר, או אז אין צורך בפיקוח על הנעשה.

3.

באופן מופשט הדברים מתפרשים, כאמור, לרעה. אמנם הרב זלמן סורוצקין זצ"ל מוצא דווקא מבט חיובי. בספרו 'אוזניים לתורה' הוא כותב, כי הנקודה הפנימית שבלב היהודי והרצון האמיתי שלו – הוא לעשות רצון קונו. שם הוא מרגיש סיפוק, בזה הוא מגלה משמעות. ממילא, כשהוא נדרש לעזור ולסייע בעבור דברים, שיש בהם תועלת ומציאת חן בעיני המקום, הוא עומד על כך שכל פרוטה ופרוטה תגיע אל המטרה הקדושה, למען תהיה לו לזכות. לעומת זאת, כשהיצר משיא אותו לתת ל"עגל", "נפשו עליו תיאכל בפנימיות הלב, על שעבר על רצון קונו" – כלשון הרב זצ"ל – ולכך אינו מקפיד אם אחד מן הנושאים במלאכה ישלח יד וימעל בכספו. 

יהי רצון, שנשכיל להבחין בין טוב לרע, נדע להתחבר לאור הפנימי שבלבנו, ובכך יקויימו בנו דברי שלמה המלך במשלי: "חכם לב יקח מצוות".