- ביום שני, בשעה 7:04, ממש בשנייה שבה פתחתי את תוכנית הבוקר שלי, יצאה ההודעה האיראנית הרשמית. אח, איזה רגע נדיר זה היה. אפילו העובדה שאני תקוע עכשיו עם מוזיקה ווקאלית של ספירת העומר ולא יכול לשדר שיר שמח כמו שצריך לא הצליחה להעיב על השמחה הגדולה.
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה שהנה הבוקר אנחנו זוכים סוף סוף להתגשמות האיחול הלא שגרתי שבו נהג חבר הכנסת לשעבר יהודה גליק לפתוח את כל הראיונות איתו ברדיו. זוכרים? "בוקר טוב, בוקר מלא בהארת פנים!". ללא ספק, בוקר יום שני היה בוקר טוב, מלא בהארת פנים. מלא מלא.
- והיה פה עוד משהו, והוא כבר קשור לתפילות של אותו יום. לראשונה מאז שמחת תורה, עם ישראל זכה להתפלל מתוך שמחה (בעצם, אולי היה עוד רגע אחד ויחיד כזה: הערב שבו פורסם שכוחותינו חילצו את אורי מגידיש). אני מדבר על שמחה ברמה הלאומית, כן? ברור שלצד האבל, הכאב והדאגה, יש בימים אלה גם הרבה שמחות בעם ישראל (ואפילו בתוך המשפחות השכולות עצמן. רק אתמול נולד בן בכור לרס"ן אריאל וולפסטל הי"ד, ומשפחת בוים קמה השבוע מהשבעה על הבן גלעד הי"ד והתבשרה על הולדת בן לאחיו הבכור, רועי), אבל כציבור, ככלל, כבר יותר משבעה חודשים שהתפילות שלנו הן מתוך כאב, מתוך זעקה, מתוך צרה ושביה.
ברור שכאב הוא טריגר לתפילה טובה, מעומק הלב. הוא גם מביא אנשים שבימי שלום ושגרה לא מתפללים – לשאת עיניים לשמיים. האם יש יהודי אחד, בכל העולם כולו, שלא התפלל מאז שמחת תורה? ואחרי כל זה – לתפילה מתוך שמחה לא זכינו. תראו, אני לא נוהג לדבר לקדוש ברוך הוא בטור הזה (רק לפני הכתיבה…), אבל תרשו לי לחרוג ממנהגי: ריבונו של עולם, תן לנו עוד הזדמנויות להתפלל מתוך שמחה, מתוך הודיה, מתוך תקווה. שמחנו כימות עיניתנו. נכון, כולנו פה התחזקנו רוחנית מאז שמחת תורה, אבל אנא, אנחנו רוצים להתקרב אליך מתוך הארת פנים!
עוד באתר:
- כמה היה מרגש לומר בתפילת ערבית של יום שני, בשמחה, את המילים: "הפודנו מיד מלכים, הגואלנו מכף כל העריצים. הא־ל הנפרע לנו מצרינו, המשלם גמול לכל אויבי נפשנו. המדריכנו על במות אויבינו, וירם קרננו על כל שונאינו". ולחתום בסיום המחזק: "ונאמר כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו!".
אגב, במקרה של המלחמה בחמאס, כבר כמה חודשים שאני מכוון בקטע הזה בתפילה שהקב"ה יגאל את יעקב, כלומר את עם ישראל, לא רק מיד חזק ממנו אלא גם מיד חלש ממנו. אנחנו הרי מול אויב עלוב וברברי. אבל בלי סייעתא דשמיא ובהירות הדעת גם זה לא פשוט.
- היו שאמרו השבוע: מי אמר שזה טוב שראיסי מת? מי יודע מי יבוא במקומו? מי יודע לאן זה ייקח את איראן ואת המזרח התיכון כולו? ובכן, אתם צודקים, אני לא יודע מה ההשלכות של זה. אבל קודם כול, לפני כל החשבונות, מנהיג האויב האכזר שלנו, זה שזרק עלינו לפני כחודש יותר מ־300 טילים, נעלם פתאום, ברגע אחד, אז תנו לנו לשמוח רגע (שנאמר: בנפול המסוק של אויבך – תשמח!).
אבל זה יותר מזה. מה שהיה כל כך מחזק בסיפור הזה הוא גורם ההפתעה. העובדה שקרה פה אירוע מופלא, שכולם רואים בו את יד ה', והוא אפילו לא משהו שהתפללנו עליו, שייחלנו לו. כי הרי גם כשאנחנו נושאים עיניים לשמיים בתפילה – מול הקשיים שלנו בחיים האישיים ומול הקשיים שלנו בחיים הציבוריים – אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה בדיוק צריך לקרות פה ואיך בדיוק זה צריך לקרות. אנחנו רק צריכים את עזרת הקדוש ברוך הוא להוריד את המתווה שלנו לשטח, למציאות. מהתרסקות המסוק של ראיסי למדנו שלקדוש ברוך הוא יש תוכניות מגירה משלו. לא צריך לתת לו רעיונות. איך אמרנו – בשמחה – בתפילת שחרית של בוקר יום שני? "יהי חסדך ה' עלינו, כאשר ייחלנו לך". וגם מה שעוד לא ייחלנו.
- מהר מדי המשכנו הלאה, לאירועים הבאים: הצביעות באו"ם (שם עמדו דקת דומייה לזכר התליין מטהרן), הצביעות בהאג (שם מנסים להעמיד לדין את נתניהו על פשעי מלחמה, לצד סינוואר), הצביעות בשמאל (מפלגת העבודה סירבה לחתום על העצומה לגינוי המהלך בהאג). ברור למה רצנו הלאה, לכל האירועים המסעירים האלה, אבל רגע, ראיסי זה לא עוד כותרת. זו לא עוד חדשה מתחלפת. שווה להתעכב על הסיפור הזה. אז אם אתם רוצים להעמיק עוד קצת ברגש שכולנו הרגשנו ביום שני בבוקר הנה דברים נפלאים ששלחה לי הקוראת ד"ר רקפת בן ישי:
"שלום ידידיה. הסיפור של ראיסי הזכיר לי את הפעם הראשונה שבאיראן רצו להשמיד את היהודים. הכוונה היא כמובן לסיפור מגילת אסתר, ואם להיות יותר ספציפית – לאירוע שבו המן מרכיב את מרדכי על הסוס. היום היינו קוראים לזה 'תמונת ניצחון', אבל תכל'ס, על פניו, האנקדוטה הפורימית הזאת היא לא חלק מהותי מסיפור ההצלה של עם ישראל. אם ננסה להוריד אותה מהעלילה נראה שגם בלעדיה הכול היה מתקדם. הגזרה הרי לא התבטלה בעקבות הסיפור הזה. לכאורה זה לא שינה כלום. אז למה זו בכל זאת תמונת ניצחון?".
- וואלה. לא חשבתי על השאלה הזאת אף פעם, אני מודה. אולי בגלל שכילדים הרגע הזה של מרדכי שיצא מלפני המלך בלבוש מלכות, רכוב על הסוס שהמן מוביל, הוא הרגע הכי חזק של המגילה (טוב נו, גם הרגע שהבת של המן מרוקנת עליו דלי של מי שופכין). על כך נכתב הרי הלהיט הכי גדול של שירי פורים בגן: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". זה באמת רגע מזוקק שבו הרשע מושפל והטוב מנצח. הפי אנד מהסרטים. אבל בעצם, זו שאלה מצוינת. לרגע הזה אכן אין שום משמעות לסיפור המגילה. מרדכי ירד מהסוס, פשט את תכריך הבוץ – וחזר לבגדי שק ולתפילות. וגם המן, אחרי ההשפלה הגדולה, חזר לביתו, שטף פנים – ושב להגות בתוכנית הפתרון הסופי שלו. גזרת השמד נשארה לגמרי בתוקף. אז מה כל כך חשוב ברגע הזה שאכן היה לגמרי הפי, אבל ממש לא אנד?
- "אפשר להבין את חשיבות האירוע הזה, אם נתבונן בתזמון שבו הוא התרחש", כותבת בן ישי. "המן ואחשוורוש מחליטים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. היהודים בכל מדינות המלך נמצאים בחרדה קיומית אמיתית. תפילות, צום, שק ואפר יוצע לרבים. אסתר המלכה רוקמת מבצע נועז ומסכן חיים, מזמינה את המלך והמן למשתה הראשון, ובו היא מזמינה את שניהם למשתה נוסף, מחר, שבו תתחנן למלך שיבטל את הגזרה.
מה עבר עליה בפרק הזמן שבין שני המשתאות? אי אפשר לדמיין את המתח והדאגה שלה. היא שבויה בארמון, לבד לגמרי, יודעת שמחר זו שעת השי"ן, גורל האומה כולה מוטל על כתפיה בלבד. האם היא תצליח? איך לא תטעה? אין נבואה, אין גילוי שכינה, אין הדרכה אלוקית ברורה. אין לדעת מה יקרה. אלוקים מסתתר. ואז היא פתאום שומעת קולות מהחלון: 'ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו… ככה ייעשה לאיש…'. היא מציצה ורואה לא פחות ולא יותר את המן הרשע, מושפל ומבוזה, מוביל את מרדכי היהודי שנמצא 'על הסוס'…
וואו. המחזה הסמלי הזה הוא בשבילה כמו דרישת שלום רחוקה, כמו חיבוק מהקב"ה: את מרגישה שעזבתי אותך? 'א־לי א־לי למה עזבתני'? לעולם לא! אני אומנם מסתתר, אבל אני כאן. אני איתך. לא עזבתי את העם שלי. יש ה' בסיפור הזה. את עדיין לא יודעת איך הדברים יתגלגלו, אבל תדעי שאני פה, מאחורייך, מנווט את הכול לטובה. תראי איזה רמז עבה שלחתי לך.
אני מרגישה שזה מה שקיבלנו השבוע. אני לא יודעת מה יקרה מחר ומה ההשלכות הפוליטיות והצבאיות, הלוואי שנראה מיד איך הכול מתגלגל לטובה בשניות. אבל גם אם לא נראה עכשיו, וגם אם הדרך עוד ארוכה, קיבלנו דרישת שלום חמה מאוד מהקב"ה. הוא מזכיר לנו שהוא כאן, שהוא מעולם לא עזב ולעולם לא יעזוב, מי שמתעסק איתנו – מתרסק. אסתר שאבה כוחות ממה שראתה, כדי לעמוד מול המן ואחשוורוש, ואנחנו יכולים לשאוב כוחות ממה שראינו כדי לעמוד מול כל אויבינו ומבקשי רעתנו. 'אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו, לא תוכל לו, כי נפול תיפול לפניו'. שנזכה לגאולה שלמה בקרוב!".
