פרשת בחקותי: גם לך מגיע להיות מאושר

האזינו>>>

פרשת השבוע בחלקה הראשון עוסקת בברכות ובקללות.
"אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם" ,ומיד אח"כ ממשיכה בפסוקים שמתארים את הברכות שיבואו בעקבות כך.

בהמשך אומרת התורה גם את הצד ההפוך,
"ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה,ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם….", ומיד אח"כ פסוקים שמתארים את הקללות שיבואו בעקבות כך.

עוד באתר:

העולם על סף הסלמה

טראמפ מאיים, בריטניה נערכת, גרמניה וצרפת בלחץ אחרון

קובי אליה

"להגביר את הקצב"

ראש אמ"ן בזירת המטרות: "תקפנו מפקדה סודית בהרים"

קובי פינקלר

הכבאים פועלים

תיעוד: שבר ענק של טיל בליסטי אותר במטע זיתים

אלי יעקובוביץ

צפו בדברים

הראב"ד מרגיע: "לכל פצצה יש כתובת; לא להיכנס לפאניקה"

נתי קאליש

כשמסיימת התורה את עניני הברכות והקללות,מגיע נושא חדש :
"וידבר ה' אל משה לאמר,דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה….".
אדם מישראל שאומר 'ערכי עלי',שמקדיש את ערכו לבית המקדש,
התורה מפרטת את הסכום שאותו הוא צריך להביא לבית המקדש.

שתי שאלות צצות ועולות.
האחת,מדוע "מחכה" התורה עד לאחר סיום פרשת הברכות והקללות כדי ללמד את דיני ערכין,
הרי לכאורה המקום של דיני ערכין צריך להיות בפרשיות העוסקות בנדרים ונדבות ??
מהו הקשר בין ענייני הברכות והקללות לעניין דיני ערכין ??

והשניה,כשמתבוננים בפרטי הדינים של פרשת ערכין רואים דבר פלא.
הסכום שאותו מביא לבית המקדש מי שאומר 'ערכי עלי' ,הוא סכום קבוע וקצוב לכולם,
שמשתנה רק בהתאם לגילו ולמינו,זכר או נקבה.
לדוגמא: "והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמישים שקל כסף בשקל הקדש".
יעמדו שני אנשים ויאמרו 'ערכי עלי',
האחד יהיה משה רבנו והשני מיושבי קרנות,
שניהם יצטרכו להביא לבית המקדש את אותו הסכום – חמישים שקל כסף.
כיצד זה יתכן ?? וכי ערכם שווה ??

אחד מהאתגרים היותר גדולים שישנם לא מעט אנשים שמתמודדים איתו ,הוא עניין
הדימוי העצמי – הערך העצמי.

הדימוי העצמי הוא כמו מישהו חיצוני שיושב לנו "צמוד לאוזן" ומספר לנו מי אנחנו, והוא יודע לשכנע.
אותו זה שיושב לנו "צמוד לאוזן", שואב את המידע מכל הסובב אותנו.
מאיך שאנשים מדברים אלינו,ממה שאנשים מדברים עלינו,מחויות שחוינו מאנשים ומהשוואות שאנחנו עורכים ביננו לבין אנשים אחרים.
באופן אבסורדי ה'דימוי העצמי' שלנו נבנה על הכל חוץ מ'העצמי'.

מי שהדימוי העצמי שלו "ספג מהלומות",גם אם נציב בפניו חיים טובים ומאושרים,
משפחה,ילדים ,בריאות ופרנסה,הוא לא יהיה מאושר. הדימוי העצמי ישכנע אותו שהוא לא ראוי לכל הטוב הזה,זה יראה לו מוזר,הוא יפחד מלפתוח את ליבו לכל התחושות הטובות.

כאן בדיוק ניצבת התורה ומסירה את הלוט מהתעתוע,מהשקר,שמתקרא "עצמי".

הערך העצמי של האדם לא נמדד ביחס לאחרים ובוודאי אינו נתון לחוות דעתם של אלו שנמצאים סביבנו .
האומר 'ערכי עלי' מביא סכום קצוב וקבוע לכולם.
אכן.. יעמדו שני אנשים האחד כמשה רבינו והשני מיושבי קרנות ויאמרו 'ערכי עלי' ,הם יביאו את אותו הסכום לבית המקדש,
כי ערכו של האדם אינו נמדד ביחס לאחר.
ערכו של האדם נעוץ בהבנה ובתפיסה ש'הוא ראוי' ולאף אחד ולשום ארוע "אין רשות" לקבוע לו אחרת.
אתה ראוי לתפקיד שלך בעולם,אתה ראוי לכישרונות שלך,אתה ראוי להצליח,אתה ראוי לאושר וסיפוק.

זו גם הסיבה שפרשת ערכין נכתבה בסמוך לפרשת הברכות והקללות.
לא תמיד עובדות החיים מאירים לנו,לפעמים אכן חשוך
אבל אסור לתת לזה להשפיע על הערך העצמי.
בכל מצב אנחנו ראויים….
יעמוד האדם בברכות של חייו ויאמר 'ערכי עלי' או חלילה בקללות ושם יאמר 'ערכי עלי',
הוא יביא את אותו הסכום לבית המקדש,
כי הערך העצמי תמיד קיים ואינו תלוי בעובדות החיים,תמיד אנחנו ראויים..

חזק חזק ונתחזק.

להערות והארות אפשר במייל
[email protected]