לא רק אמונה: הפתרון המפתיע לבעיות נפשיות

אנשים במשבר בטראומה באובדן באופן טבעי מאשימים את האחרים בבעיות שלהם, ובאמת יש להם קושי אדיר שהם לא מצליחים להכיל אותו, הם לא מצליחים להכיל את מה שהם איבדו, הם לא מצליחים לעבד ולעכל את העובדות של הטראומה של הזעזוע של המשבר ולכן הם כמנגנון הגנה מאשימים את האחרים תוקפים את האחרים מזלזלים באחרים, 'האחרים אשמים' בקשיים ובבעיות שלהם, הם לא אשמים, משהו אחר אשם בקשיים שלהם, הם מאשימים את מי שמחוץ אליהם, הם מאשימים, הם כועסים ואז הם אפילו מפתחים גישה של 'אני לא מאמין, העולם הוא מקום רע, הבורא לא רוצה את טובתי, אנשים רק מחפשים לנצל אותי' ועוד כל מיני אמונות ומערכות חשיבה אוטמטיות רעות וקשות.

ומצד אחד אפשר להבין את רגש הכאב. ומצד שני ההגיון אומר מה שאמר איוב לאשתו, אשת איוב אמרה לו שיתריס ויתלונן כלפיי מעלה, על כל הרעה שנעשית לו, והוא אמר את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל…?

אומר המדרש, נקבל   נוטריקון 'נאה לקבל' (בר"ר י ט יב)

אבל בכל אופן יש את ההיגיון הבריא, ויש את הרגשות והתחושות של האדם. ויש הרבה קונפיליקטים בנפש האדם, יש הרבה התמודדויות בין הרגש של האדם לבין המחשבות וההגיון, וכאן אנו רוצים להכניס עוד ממד, את ממד האמונה של האדם.

מהו כח האמונה? אנשים אומרים אם יש אמונה אין פחדים, אם יש אמונה אין חרדות ואין כעסים, אם יש אמונה תמיד תהיה שמחה, וכך אנשים מאמינים בשטחיות באמירות האלה ואז כאשר השטחיות לא עובדת הם מתוסכלים,  האמונה לא אמורה להחליף את עבודת המידות של האדם, הרמב"ם כשהוא מדבר על תיקון המידות, הוא לא מכניס את עניין האמונה בהקב"ה הוא לא אומר אם תאמין לא תכעס אם תאמין לא תהיה קמצן, אלא הוא אומר עניין אחר, אומר הרמב"ם, שכעס זו תכונה, תכונה עמוקה וכדי לשנות אותה, אנו צריכים תכונה אחרת, אנו צריכים תכונה של 'גמישות' אנו צריכים תכונה של הרפיה או הכנעה, אם האדם הוא קמצן הוא צריך תכונה אחרת, להיות פזרן. למה הרמב"ם לא אומר פשוט מאד, אם אתה כועס תאמין שהכל משמים, אם אתה קמצן תאמין שכל הכסף משמים… הרמב"ם לא אומר את זה, כי האמונה ועבודת המידות זה שני מישורים שונים לגמרי. ונסביר, מהן התכונות של האדם.

בהתחלה האדם 'חושב' הוא חושב איך 'העולם' אמור להיראות, מבחינתו העולם הוא צריך להיות מתגמל צודק, אם השקעתי בשלום בית בחינוך ילדים בעבודה, אז  אמור האדם לקבל בחזרה תגמול. אבל המערכת היא מורכבת מהרבה פרטים, האדם משקיע ב'שלום בית', אבל הוא משקיע מה שנדמה לו שזה נכון, ולא בטוח שזה מה שרוצה אשתו, והיא לא מרגישה שהוא 'באמת' משקיע ,ואז הוא מרגיש לא מתוגמל, הוא מפתח מחשבה ובעקבות זה גם הרגשה שאומרת, 'אני משקיע ואני לא מקבל',  ואז הוא מתוסכל, הוא שבור והוא כועס והוא מאשים. הוא מאשים את האחרים, הם רעים ואני טוב

אני משקיע והם לא משקיעים, האדם נמצא במערכת לא מתגמלת כך במחשבה ובהרגשה שלו. לא משנה האם הוא צודק או לא, בינתיים אנו מדברים על התהליך שקורה אצלו בראש במחשבות ובעקבות זה ברגשות

ככל שהאדם חושב שוב ושוב,  זה לא הוגן מה שקורה לי, זה לא צודק מה שקורה לי, זה לא יפה שאני משקיע ואני לא מתוגמל, הוא מפתח תחושת קיפוח, ומול הקיפוח אם הוא בוגר הוא יאמר לעצמו, 'בוא נעשה סדר'.

מה אני משקיע מה אני מקבל, כמה אני משקיע אולי כדאי פחות להשקיע בקשר הזה ואני יותר ישקיע בתחום אחר, או שהוא ידבר עם אותו 'אדם' שהוא מקבל פחות ממה שהוא חושב שהוא אמור לקבל, שיחד יעשו 'תיאום צפיות'. זה אם הוא בוגר מבחינה נפשית, אבל בהרבה מקרים האדם לא בוגר מבחינה נפשית שזה אומר שהוא  'אימפולסיבי' הוא לא  מגיב או יוזם בצורה יעילה אלא הוא מגיב כפי הרפלקסים שלו, כפי מה שהוא זוכר מהעבר שלו, וכך לדוגמא הילד כשהוא היה קטן הוא ראה הרבה וויכוחים או שהוא עצמו היה כועס וכך משיג מה שהוא רוצה מההורים שלו, לכן גם בהווה הוא משתמש באותה גישה, הוא מנסה להשיג מה שהוא רוצה בדרך של כעס, הוא מרגיש מתוסכל והוא מנסה לרפא את הכאב הרגשי באמצעות כלי הכעס. הוא בטעות מאמין שהכעס הוא 'כלי טיפולי' שכך מטפלים באחרים וכך משיגים מאחרים מה שרוצים…

אז לסיכום בינתיים, הוא תכנן בראש שלו מה הוא רוצה, הוא אומר לעצמו בראש מהי החשיבה הבריאה, הוא מדמיין לעצמו בראש מה הוא מצפה.

הוא מתוסכל שהוא לא השיג מה שהוא רוצה, הוא נכנס למצב של 'הישרדות והתגוננות' והוא מפעיל את כפתורי האזעקה ויוצא לקרב והאסטרטגיה, זה הכעס.

הוא כועס כדי להשיג מה שהוא רוצה.

הוא עושה את זה פעם אחת, פעמיים שלוש…עם הזמן המנגנון הזה נעשה יותר ויותר אוטמטי, כלומר הוא מאמין שזו הדרך הנכונה הוא אפילו לא מודע שיש אפשרות אחרת, ואם נשאל אותו, אבל למה אתה כועס הוא יאמר, 'אז מה אני יכול לעשות, זו השפה היחידה שמבינים בבית הזה', הוא לא מודע שזו השפה היחידה שהוא מבין, שהוא מכיר, הוא מכיר את השפה הזו, הוא לא מכיר עוד שפות, ולמה? בגלל שהוא כ"כ השתמש באותה גישה שהיא הפכה להיות 'אוטמט' בראש שלו באינסטיקט שלו.

זה 'אוטמט' שהוא משיג מה שהוא רוצה בצורה הזו, ואם הכעסים לא עובדים ולא מצליחים הוא עלול לאמר אמירה בסגנון של: 'אפילו שאני כועס זה לא עובד', כלומר יש לו הנחת יסוד שכעס אמור לעבוד, ואם זה לא עובד הוא אומר שכנראה הצד השני 'מקולקל' מעוות – לגמרי… ואיך הוא הגיע למסקנה הזו? שאפילו שהוא כועס זה לא עובד.

וזה גם יכול להיות 'אצל האשה' היא לדוגמא משתמשת ב'בכי' כדי להשיג מה שהיא רוצה, היא בוכה ואכן הבעל לא רוצה לצער אותה, הוא רוצה לשמח אותה, אלא שעם הזמן היא מתחילה להשתמש ב'כלי הבכי' לא רק כדי לבטא כאב אלא גם כדי להשיג מה שהיא רוצה, היא משתמשת בכלי הבכי!!   היא אומרת לעצמה – זה הכלי הנכון  – עם זה משיגים מה שרוצים, היא משתמשת בזה כ"כ הרבה פעמים עד שזה הופך להיות אוטמט, ואז זו תכונה של 'התקרבנות' ואז היא משתמשת בתכונה הזו שוב ושוב וכאשר הבעל נעשה אדיש לעניין, היא 'נעלבת עד עמקי נשמתה' היא אומרת אפילו 'בכי' לא משפיע עליו…היא לא לוקחת אחריות ש'העודף' בכי שלה גרם לכך שלא מתייחסים למה שהיא בוכה יותר מדי היא לא מודעת שהיא גרמה לבעלה להיות כבר 'אדיש'.

היא לא אחראית על הצד שלה, אלא רק רואה את הכאב שלה. את הסבל שלה. והיא באופן אוטמטי שופטת את בעלהעל בסיס הכאב שלה מה חסר לה ומה קשה לה, מה היא רוצה שיהיה ומה היא מרגישה שאין לה.

וכך בני אדם מפתחים תכונה, כעת מהמקום הזה בואו נלך שלך אחד קדימה, אל נושא האמונה, האמונה היא לא תשנה את התכונה של האדם, ואדרבה, אם האדם מאמין בהקב"ה הוא יאמר, אני סובל ומסכן ואדרבה אני צריך להיות 'קנאי' למען השגת המטרה שלי, או שהוא יאמר 'אני כנראה גלגול של משהו שחטא הרבה ולכן אני צריך לתקן הרבה תיקונים', כלומר במקום שייקח האדם אחריות על הטעויות שלו, הוא ממשיך בגישה העקומה, לזלזל באחר, לא לקחת אחריות אלא שכעת הוא גם זוכה לגיבוי, לגיבוי באמצעות האמונה, הוא לא משתמש באמונה לתיגבור מידת האחריות, לא! אלא הוא משתמש באמונה לתיגבור התכונות הרעות שיש לו. (כידוע פירוש הגר"א יערוף כמטר לקחי, המטר מצמיח מה שבאדמה, אם יש לאדם מידות מתוקנות את זה תצמיח התורה ואם יש מידות רעות את זה תצמיח התורה המטר הוא מצמיח את מה שבאדמה והתורה מצמיחה את המידות של האדם לטוב ולמוטב). לכן לצפות שהאמונה תרפא את המידות של האדם זו ציפיה לא נכונה וגישה לא יעילה!

וגם עוד נקודה התכונות של האדם הן הרבה יותר חזקות מאשר כח האמונה של האדם, לאמונה יש כח גדול, והאדם יכול לאמר 'הכל לטובה' וזה מחזיק מעמד, אבל יש לאדם כח חזק יותר מאשה 'האמונה' -זו התכונה והמידות של האדם.

התכונה של האדם היא שייכת לכח -ההרגלים של האדם, וההרגלים של האדם הם חזקים יותר מאשר האמונה של האדם. ולכן האמונה של האדם לא תרפא את התכונות של האדם.

האמונה היא 'כח מניע' לעבודת השם, אבל עבודת השם, זו עבודה ולא 'כפתורים' לא לשמוע סיפור של חיזוק באמונה וזהו, לא! זה לא עבודת השם, זה חיזוקים והתעוררות אבל עבודת השם זה נעשה בשגרה ביום יום, עובד על התכונות שלו.

ועל פי הקבלה והפנימיות יש עבודת השם של יחודה  עלאה ויש יחודה תתאה, כלומר יחודה עלאה זה לאמר 'הכל משמים' וזוהי האמת, אבל זו הבנה נכונה שמתאימה לחלקים הרוחניים של האדם, יש באדם גם חלקים יותר טכנים חלקים בנפש שהם ההרגלים של האדם הצרכים וההישרדות של האדם, לחלקים האלה 'האמונה' לא מדברת, הם צריכים לשמוע שפה יותר פשוטה ופחות רוחנית

הם צריכים לשמוע לעולם יעסוק האדם בתומ"צ שלא לשמה מתוך שלא לשמה בא לשמה הם צריכים לשמוע איך זה כדאי ומשתלם לא לכעוס איך זה יהפוך אותי לאדם טוב יותר אם אהיה סבלן, זה חלקים בנפש האדם שבשגרת החיים הם צריכים הזדהות והבנת הרווח מהמידות הטובות, ולא מספיקה להם הידיעה ש'הכל' משמים. ביחוד העלאה 'מאמינים' שהכל משמים אבל ביחודה תתאה מחפשים להבין איך זה גם נכון מתמגל ומשתלם בעולם הצרכים של האדם.

ביחודה עלאה האדם אומר אפילו שפיטרו אותו מהעבודה, שהכל משמים, אבל ביחודה תתאה האדם אומר נכון שכעת אני ירוויח פחות כסף אבל יהיה לי יותר זמן לעצמי, ללמוד יותר זמן לבריאות וכדומה, אם כך אני מרוויח וזה משתלם להיות עם 'מידות טובות'.

אז נחזור לאמונה, האמונה היא כח גדול, הבעיה שהוא גדול מידי, הוא לא כח שנותן מענה לשגרת החיים של האדם, כשאדם רעב הוא לא יכול להסתפק בידיעה שהכל משמים הוא צריך עוד ידיעה, הוא גם צריך את הידיעה שהרעב הוא זמני שהרעב ייזכה למענה בהמשך שהרעב הוא בריא שהוא יכול לתפקד ולחשוב אפילו שהוא רעב, כלומר הוא צריך למצוא מענה לשגרת החיים שלו אפילו שהוא מרגיש רעב. האדם מתוסכל כי פיטרו אותו מהעבודה, הוא צריך מענה של 'אמונה' וזה נכון הכל משמים, אבל הוא גם צריך מענה לצרכים של השגרה שלו, הוא צריך מענה לשיעמום ליצירתיות לעשייה ליוזמה לחברה, יש לאדם הרבה צרכים ואם מתעלם האדם מהצרכים שלו האמונה לבד לא תרפא אותו, האדם צריך מענה ופתרון לצרכים שלו, האמונה לבד לא תרפא אלא צריכים גם מענה לצרכים שלו.

לכן אמונה במשברים זה כח אדיר! אבל לא בלעדי!

האמונה לא יכול להיות מנגנון הדחקה והכחשה

הרבה אנשים משתמשים בכח האמונה כדי להדחיק בעיות, הם מדחיקים התמודדיות, הם אומרים לעצמם, קשה לי בשגרה, קשה לי בחיים, במקום למצוא פתרון בשלום בית בחינוך הילדים הם אומרים 'הכל משמים'

וזה נכון שהכל משמים, אבל מה שהכל משמים, זה אומר שגם התכונות של האדם וגם הצרכים של האדם וגם הצרכים של הקרובים אליו גם זה משמים, הצרה היא לא רק כדי שיאמר האדם 'הכל משמים' אלא כדי שיאמר האדם 'מה אני עושה עם 'הכל משמים'. מה אני עושה עם המידע  הזה שהכל משמים! איך אני משפר תכונה תפקוד ועשייה.

פעמים האדם מדחיק בעיות לדוגמא

יש לאשתו בעיות, יש לה רצונות, והוא במקום לפתור את הבעיות הוא 'אומר' הכל משמים, אשתי היא אדם 'כעסן' ולכן אני 'סובל' אבל זה הכל משמים…מה עשה האדם ?

השתמש במידת האמונה כדי להדחיק בעיה, במקום לפתור את 'הבעיה' ולאמר – יש בעיה והבעיה היא משמים, ולכן נפתור את הבעיה, הוא לקח את הבעיה ולא פותר את הבעיה אלא מדחיק אותה באמצעות האמונה, הווה אומר האמונה לא משפרת את איכות החיים של האדם אלא מגבילה את איכות החיים של האדם.

האדם שפיטרו אותו מהעבודה, הוא לא משתמש בכח האמונה כדי לפתור את הבעיה, אלא כדי להדחיק אותה

הוא לא אומר לעצמו, 'הכל משמים' וכעת נלמד מה שצריכים ללמוד, אולי הייתי יהיר אולי הייתי לא נעים חברתית אולי אני לא יעיל הוא לא לומד אלא רק פותר את הבעיה באמצעות הדחקה!

הוא לא פותר בעיות אלא מדחיק אותן.

האמונה היא לא חלק מהפתרון שלו, אלא היא חלק מההדחקה שלו, ולכן האמונה היא כמו 'סם הרגעה' שממכר בהתחלה, אבל כעבור כמה שנים האדם הזה יכול להגיע למשבר עצום מבחינה רוחנית, למה? כי הוא ייראה שאין מענה אמיתי בחיים שלו לבעיות, אין לבעיות שלו פתרון, אלא הוא מדחיק בעיות ולא פותר אותן!

פעמים יש לאדם כל מיני פחדים שהוא מפחד להתמודד אתם, במקום לפתור אותם הוא בורח מהמציאות ואומר 'הכל משמים' הכל משמים לא כדי לברוח אלא כדי לבחור לפתור את הבעיות בחיים. האמונה היא כח אדיר, לא כח מרפא אלא כח מניע לעשייה, הריפוי לא יגיע לבד עם הזמן, לט! אנשים בטעות גדולה אומרים הזמן מרפא כל דבר, וזה לא נכון!  האדם עם חרדות או דיכאון הוא לא עם הזמן מרגיש טוב יותר אלא הוא עם הזמן מרגיש רע יותר! הפתרון הוא לא הזמן, אלא העשייה של האדם במהלך הזמן. העשייה של האדם במהלך הזמן, זה מה שמרפא את האדם. האמונה של האדם היא תעזור לריפוי של האדם אם יהיה מוכן האדם לעבוד ולא לברוח מהמציאות אבל פעמים האדם ב'אישור ובהכשר האמונה' בורח מהמציאות, המידות הרעות שלו, משתמשות באמונה כדי לברוח מאחריות. אם חושב האדם אם מאמין האדם ש'אמונה' זה כח מרפא כמו 'קסם', האדם הזה הוא 'פתי יאמין לכל דבר' האדם הזה מאמין בהבל, ועוד יותר הוא מאמין בדבר לא אמיתי ועתיד לשלם על כך מחיר. הוא בורח מהמציאות האמונה היא לא 'חיסון' מפני כאב ורוע, אלא האמונה היא זווית ראייה הנכונה שאומרת שיש הרבה מעבר למה שחושב ומרגיש האדם, יש טוב בעולם, אבל האמונה לא חושפת את הטוב אלא האמונה אומרת שיש טוב בעולם, את הטוב צריך האדם לגלות, אם נחזור למשל של האדם שפיטרו אותו מהעבודה, אחרי שפיטרו אותו, הוא אומר אפילו שר  'הכל טוב', אבל כעת הוא צריך לגלות את זה, וכדי לגלות את זה, הוא ייצטרך סבלנות של כמה חודשים, כמה חודשים הוא ייצטרך לעבוד בתחומים אחרים, ואפילו אולי ירוויח פחות כסף אבל הוא ישקיע יותר במשפחה בלימוד בעוד דברים וערכים, ואז הוא ירגיש הרבה יותר חזק, הרבה יותר טוב. הוא ירגיש הרבה יותר עוצמתי. אבל זה אחרי כמה חודשים, הוא צריך כמה חודשים של 'סבלנות' ולמה? כי המח שלו התרגל, "הדרך להרגיש טוב", זה רק אם אני עובד ומרוויח כסף, הדרך להרגיש טוב אם יש לי כבוד בעבודה, ואחרי שפיטרו אותו, הוא איבד את הצרכים האלה, אם הוא איבד את הצרכים האלה. הוא מרגיש רע מתוסכל, הוא מרגיש 'כאב' הוא מרגיש רע.

הוא מנסה משהו חדש לדוגמא להיות בבית עם הילדים, בהתחלה הוא 'לא חווה אותם' הוא לא מתרגש מהם, כי הוא לחוויות אחרות הוא  רגיל לכסף לכבוד ולתהילה, הוא 'תקוע' בעולם שהוא הכיר, הוא שופט את העולם החדש על בסיס העולם שהוא הכיר בעבר.

הוא בעבר הכיר עולם של 'להרגיש טוב רק אם אני מצליח בעבודה' כעת הוא צריך ל'טעום עולם חדש' העולם החדש מאיים מפחיד וקשה. ולכן הוא נבהל, הוא לא מאפשר לעצמו לחוות את העולם החדש, הוא תקוע בעולם הישן והוא שופט את העולם החדש על בסיס העולם הישן, הוא עושה השוואה, הוא משחק עם הילד שלו בגן שעשועים אבל לפני שבוע הוא היה במקום עבודה שהייתה שם תהילה והצלחה גדולה. ולכן הוא לא חווה את החוויה הנחמדה עם הילד שלו, הוא מרגיש תסכול…לוקח לו זמן להיגמל מהחוויות של העבר ולהיפתח לחוויות של ההווה, וזה תהליך של התנסות, ותהליך שלוקח זמן, זה לא תהליך שייקח יום ולא יומיים וגם האמונה לא תעזור בעניין זה. האמונה היא לא קסם, אלא היא מוטיבציה כדי לגלות איזה תהליך בריא ונכון צריך האדם לפתח.

זו הכוונה שהאמונה היא זווית הראייה שהכל לטובה,  ועבודת המידות היא הזיהוי איך רואים שהכל לטובה. הגישה הבריאה היא 'דרך ארוכה שהיא קצרה' אי אפשר לדלג על תהליכים, אי אפשר למצוא פתרון מהיר כאן ועכשיו. הריפוי של האדם ממשבר זו עבודת המידות, לא עבודת האמונה

האמונה היא המוטיבציה וזווית הראייה אבל עבודת המידות היא 'הזיהוי איך האדם חווה את הטוב בשגרה החדשה'.